באחד מלילות השישי, לפני שנים, השתתפנו במסיבה אצל ידידים טובים מחוץ לעיר. כשאתה מזדמן לביתם של אנשים שמוצאם ממזרח אירופה, הכיבוד בדרך כלל כבד, עשיר מאד, ללא התחשבות בכללי התזונה המודרניים והמנות מרובות וטעימות כל כך, עד שאדם כמוני, שאינו אוכל רק כדי להשביע את רעבונו, אלא כדי ליהנות, מגזים בצורה קרימינאלית. טועם כל מטעם, חושש פן יחמיץ משהו שטרם זכה לטעום, מפטם את עצמו הרבה מעבר לצרכיו. כך היה גם הפעם. נוסף לכך גם שתיתי די הרבה, השעה הייתה הרבה אחר חצות ומארחינו הציעו, כי במקום לנהוג במצב כזה לת"א, נישן בביתם, נמשיך את המפגש למחרת בארוחת בוקר משותפת ונחסל כמה שאריות מהמסיבה.

אחד מהרגליי מזה שנים רבות הוא לקרוא לפני השינה כמה דקות - ואין זה משנה באיזה שעה אני עולה על משכבי. גם הפעם, למרות עייפותי הרבה, הושטתי את ידי לעבר הספר ההונגרי שהיה מונח על שולחן הלילה בחדר השינה הזר. לא הכרתי את שמו, גם שם הסופר לא נשמע מוכר, אבל כשפתחתיו, גיליתי, כי ספר זה הוא ידיד וותיק. מה זה וותיק, יותר מכך, אינטימי! למרות שכאמור לא זכרתי את שמו, הכרתי כל מילה הכתובה בו, זכרתי משפטים שלמים בעל-פה ולפני שהפכתי את הדף, ידעתי מה כתוב מעברו השני. בנעוריי קראתי כנראה את הספר פעמים רבות, אבל שכחתי לגמרי על קיומו.

זאת לדעת: הונגרית אינה שפת אימי ואפילו לא השפה השנייה אותה למדתי. התחלתי ללמוד אותה רק כבן שמונה, כשעיר הולדתי סופחה להונגריה ושפת ההוראה בבית הספר הוחלפה. בימי המלחמה עברנו לגור בבודפשט, אבל כשב-1946 חזרנו לצ`כוסלובקיה - שהוקמה מחדש בשלהי מלה"ע השנייה - זנחתי לחלוטין את השפה ואת כל ספרייתי, למעט ספרים בודדים, שהיו אהובים עליי במיוחד. עד היום שמורה עימי רשימה כתובה בעיפרון על דף נייר, של הספרים אותם השארתי בהשגחתה של דודתי ז"ל בבירת הונגריה, אבל הספרים עצמם אינם יותר. הדודה סיפרה לי, כי היו רעבים ללחם ומכרו אותם תמורת פרוטות.

בלילה ההוא, כשנתקלתי באקראי באחד מזיכרונות ילדותי האבודים, קמתי והלכתי למרים, בעלת ביתנו האדיבה (למזלי, עדיין לא ישנה, עסקה בסידור ביתה אחר המסיבה) ושאלתי, אם היא יכולה להשאיל לי את הספר? תשובתה, כי היא חייבת לצערה להחזירו למחרת בבוקר לאדם שעוזב לחו"ל, הותירה בידי שעה-שעתיים, עד שהעייפות הכריעתני, לדפדף בו, להעלות נשכחות, קטעי משפטים, צורות התבטאות, שהפכו לחלק ממני ועד עתה לא ידעתי מה מקורם. תבינו, לא הייתי מגדיר ספר זה כפנינה ספרותיות, הוא פשוט התגלגל לידי בזמן שרכשתי לי את השפה ההונגרית, נכתב בצורה מרתקת ונקשרתי אליו עד כדי כך, שעיינתי בו פעמים רבות. (דרך אגב, זה אינו הספר שתצלומו מופיע לעיל!) אינני יודע אם גם היום הייתי מגדירו כ`ספר טוב`.

אחד הספרים שהיו החביבים עליי בנעוריי היה מחזהו של אדמונד רוסטאן, ""l'aiglon - גוזל נשר - על בנו של נפוליאון, שהתחנך בחצר הקיסר האוסטרי ומת בגיל צעיר, ספר קטן, בכריכת משי אדומה. לפני שנים אחדות נתקלתי בו באקראי בחנות לספרים משומשים ולא הבנתי מה מצאתי בו בשעתו. לא קניתי אותו, החזרתיו למדף.

אינני יודע מה עמכם, האם יש ספרים שאתם חוזרים לקרוא בהם פעם אחר פעם? סרטים שאתם צופים בהם בפעם המי יודע כמה? מעטות היצירות הראויות לכך וכמובן לכל אחד מאתנו חביבים אחרים. כאשר אנו קוראים בספר טוב, צופים בסרט מעולה בפעם הראשונה, אנו נמצאים במתח מתמיד, לא יודעים מה יקרה בדף, ברגע הבא. מה היא אחת מאמות המידה שלי לקביעה, אם יצירה כלשהי היא בעלת רמה, משהו שארצה לקרוא/לראות פעם נוספת? אם אינני מסוגל לנחש את המשך העלילה, אם היא לוקחת אותי למחוזות בלתי-צפויים, מצליחה להדהים אותי בפיתוליה.

אם הצלחתי לנחש מה הגיבור הולך לעשות, מה יקרה בעוד רגע, כאשר העלילה מתפתחת ממש בהתאם לציפיותיי - זוגתי נוהגת לעתים לשאול: "איך ידעת?" ואני עונה לה בבדיחות הדעת: "הרי אני כתבתי את התסריט!" - היצירה יכולה להיות טובה, מהנה, אבל לא מספיק טובה וספק אם ארצה לקרוא אותה, לצפות בה שנית. החיים קצרים מדי מכדי לבזבזם על בינוניות. אם נרצה להיות מסוגלים להביט לאחור ולומר: "ניצלנו אח חיינו בצורה המיטבית!", עלינו לנסות להתרכז רק במוצריו המעניינים, המבדרים, המהנים, המשובחים ביותר (עבורנו כמובן), ליהנות מכל רגע ובכל רגע ולהפיק את המרב האפשרי מכל נושא.

כאשר אתה משועמם, אתה מבצע פשע כלפי עצמך, מבזבז את המשאב המתכלה החשוב ביותר שזכית ביום בו נולדת, את המתנה היקרה ביותר שקיבלת אי-פעם:

את חייך!