במסגרת פסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר -עכו 2008 הופקה ההצגה"המשוגעת של יפו"בהשראת  המשוגעת משיו מאת ז'אן ז'ירדו. למרות הדחיות הרבות של הפסטיבל הוא התקיים בהצלחה גדולה בחנוכה. כרגיל מוצגות בו הצגות למספר מוגבל ביותר של הצגות ורק מעטות מההצגות זוכות  לאחר הפסטיבל להמשך מסחרי.
 

לא תמיד ההצגה הזוכה כהצגה הטובה ביותר בפסטיבל זוכה גם לחיים לאחר הפסטיבל.  כך קרה גם השנה.  ההצגה המשוגעות מיפו מוצגת כעת בתיאטרון הערבי עברי ביפו. ההצגה מוגדרת כפנטזיה קומית-טרגית ותיאור זה בהחלט נכון.
היא מוגשת בצורה הומוריסטית משעשעת מרתקת למרות שהנושא שבו היא דנה טראגי במידת מה. זאת הצגה אנושית מאוד בה חיים דמיוניים מתרחשים במציאות.

כתבו ועיבדו את ההצגה חוה אורטמן ויעל נביא שמשתתפות גם בה ורועי נווה שגם ביים. אלה כהן עיצבה תפאורה עמוסת פרטים מכל הסוגים והמינים, דמתה לשוק הפישפשים ביפו והיתה מלאכת מחשבת,יפה,צבעונית,גם עדינה ונהדרת.  

המשחק של כל השחקנים היה נהדר וראוי לכל הערכה. כל אחד מארבעת השחקנים עיצב דמות ססגונית שונה אחת מהשניה ,דמויות שהבמאי הקפיד בעיצובן ובשימת לב לכל פרט קטן כגדול. אמנם ערן בהם זכה  לפרס השחקן המצטיין בפסטיבל, אך לדעתי הגיע פרס זה גם לכל ארבעת השחקנים המשתתפים בהצגה.  

חוה אורטמן היתה נהדרת. נמרצת,משחקה מלא הבעות פנים,גוף,תנועות ידיים. כל גופה לקח חלק במשחק המלא חן והומור.משחקה יוצר דמות חביבה, סימפטית ואתה מבלי שתרצה הופך שותף פסיבי לצרותיה. במהלך ההצגה היא אומרת"אני חיה את החיים שאף פעם לא היו לי" וזה נכון. כל אחד אודות "לשגעון" שלו חיי במציאות את החיים שרק דמיין לו. גליה ישי היתה גם כן נהדרת.היא היתה נבוכה לפעמים,אריסטוקרטית,נעלבת מכל דבר,שומרת על כבודה,ביישנית כדבריה ויצרה דמות מקסימה וחביבה. סמי-הגבר שבחבורה-ערן בוהם היה חם מזג.רצה להטביע את עצמו בגלל מצבו.הוא התרגש וריגש. יעל נביא היתה תמימה,עדינה,עסוקה בציפורים שלה. תענוג היה להתבונן בה.  

הבימוי של רועי נווה היה קיצבי ביותר.מעולה. מלא אתנחתאות קומיות והוא יצר הצגה עם נושא רציני ובעיה קיימת בצורה קלה,הומוריסטית,משעשעת ויפה. זאת היתה הצגה שהיא הן מבדרת,הן מרגשת והן המציגה בעיה. התוכן בקיצור הוא שחבורה של ארבעה אנשים חיים בבנינים נטושים ביפו ומתקיימים מהפסולת והפחים שבשוק. הם מכירים את החפצים בשוק היטב כי שנים הם מחטטים באשפה ומתקימים מהם. בעלי ההון משתלטים על השטחים והארבעה נאלצים לעזוב ללא מקום מגורים. בפגישות של החבורה הם מעמידים אותם למשפט הצדק.בעלי ההון מתבישים בכסף שלהם ונשאלת השאלה אם כך מדוע הם קמצנים כאלו ושופכים את דם "המשוגעים".  

הם תרומים לכל העמותות -רמז לקשר בין ההון לשלטון. הם לא מצליחים להפטר מהכסף כי אם זורקים יהלום לים הוא חוזר אליהם תוך הדג בורי שמגיש להם המלצר בצלחת. במקום שהנפט מריח הפגר לא מסריח.   התאורה אורי רובינשטיין והמוסיקה אורן לוטנברג היו מצוינות ותרמו רבות להצלחת ההצגה. רובינשטיין האיר את הבמה כך שהצליח ליצור את האוירה המתאימה והקסם שבשוק ססגווני,צבעוני ויחד עם זאת גם פינה ביתית חמה בה גרים אנשים. זאת היתה הצגה אנושית ביותר בה האנשים בעצם חיו במציאות חיים דמיוניים שאף פעם לא חיו וזה מה שהחזיק אותם בחיים.  

לראות או לא לראות: הצגה מקסימה,מומלצת ביותר בזכות המשחק והבימוי הטובים והאנושיות שלה. זאת הצגה מבדרת,משעשעת וגם נוגעת ללב.