"ע' 17" הוא מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ ע"פ ספרו של שי להב "לך לעזה", אשר מבוסס על חוויותיו של האחרון משירותו הצבאי בימי האינתיפאדה הראשונה בשלהי שנות השמונים. הספר "לך לעזה" יצא בשנת לאור בשנת 2005, ומורכב מסיפורים קצרים ברצף כרונולוגי, כאשר אחד מהם הוקדש לע' 17, וכמובן מעבר לעובדות המצויות בסיפור, נוספו גם אירועים פרי דמיונו של הכותב. הסיפור הקצר אודות ע' 17 הפך למחזה, ולאחרונה ההצגה עלתה על במת התיאטרון הקאמרי.

עלילת המחזה מתמקדת בחמישה צעירים חיפאים, בוגרי גרעין נח"ל נשלחים לרצועת עזה על מנת להיות משולבים בפעילות מבצעית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הם מתנדבים למשימת אבטחה אשר נחשבת קלילה במונחים צבאיים - תצפית המכונה ע' 17 החולשת על מחנה פליטים מגג הבניין הגבוה ביותר ברצועה. למרות שהחבורה הוצבה בתצפית לתקופה של שבוע בלבד, השהות מתארכת שוב ושוב, והם אינם מרוצים מכך. למעשה, המחזה חושף את מערכת היחסים הסבוכה והמורכבת שבין חמשת הצעירים ואת התמודדותם עם החיים בצל האינתיפאדה.

יצוין, כי עד תחילת האינתיפאדה הראשונה רצועת עזה הייתה קשורה לישראל בחבל הטבור בעיקר בקשרי מסחר ותעשייה, ומרבית קשרים אלו התנתקו כליל בימי אינתיפאדת אל-אקצא. מנגד, גם בישראל חלו שינויים רבים, ביניהם העובדה שגרעיני הנח"ל כמעט ואינם קיימים, והנוער שהרכיב אותם והיה מונע מאידיאלים ברוח הסוציאליזם והקולקטיב, נמצא בימינו במיעוט. השמירה על שלמותו של הגרעין היוותה ערך עליון, שכן ההשקעה בחינוכם ובפיתוחם הייתה משמעותית, והדבר בא לידי ביטוי במחזה ביתר שאת. המצב אשר מתואר במחזה - חמישה חברים בגרעין נח"ל אשר מאיישים עמדה שעל גג בניין - אינו שכיח בימינו, אולם למעשה מתוארת בו מערכת יחסים מורכבת במסגרת קבוצה של חיילים, דבר אשר כל מי ששירת בצבא (ולאו דווקא), יוכל להזדהות עמו. יחד עם זאת, ניתן לשער, כי אם חמשת החיילים היו מרקע שונה לגמרי (ולא חברי גרעין אחד, אשר גם גדלו יחד), הקונפליקטים אשר מתעוררים במחזה, היו עשויים להיות קיצוניים יותר.

ההצגה עלתה במסגרת פרויקט במאים צעירים בתיאטרון הקאמרי, וביים אותה נועם שמואל (במאי "משחקים בחצר האחורית" שמוצגת אף היא בתיאטרון הקאמרי), וכן יצר את קטעי הוידאו המשולבים בהצגה. הבימוי מצוין, ומציג בצורה מוצלחת את המרחב המצומצם על גג התצפית שבה שהו החיילים במשך תקופה ארוכה למדיי, אשר גם מוביל לתהליך השבירה אותו הם עוברים בהדרגה. בתחילה ניכר כי היחסים שבין חמשת הצעירים קרובים למדיי, אולם מורכבותם נחשפת לאטה, אם כי לעתים בצורה מתפרצת, אשר ממחישה את מצבם הנפשי. הבימוי מיטיב לשמר את העניין לאורך כל ההצגה, ובאמצעות קטעי הוידאו שערך הבמאי, אשר כוללים תמונות פלסטינים מימי האינתיפאדה, תצלומי אוויר, תמונות חיילים ועוד, הוא הצליח ליצור את האווירה המתאימה ולבצע מעברים מצוינים, לעתים זורמים ולעתים חדים, בין התמונות השונות. יתרה מזאת, שולבו בהצגה שירים ברוח התקופה כדוגמת : "ערבב את הטיח אחמד" של אהוד בנאי, "למה לי פוליטיקה עכשיו" של משינה ועוד. לדעתי, למרות שמדובר במחזה המתאר תקופה מסוימת, הרלוונטיות נשמרת גם לימינו, שכן מעל לכל ההצגה מתארת את השגרה המלחיצה אשר מאפיינת את השירות הצבאי ביחידות הקרביות, מה גם שמקרי הקצה המתוארים במחזה צפים גם בימינו.

זאב לוי אשר עיצב את התפאורה עשה עבודה טובה מאוד, והתפאורה מוצבת על גבי במה מוגבהת מעט וכוללת סממנים אופייניים לגגות הבניינים ברצועת עזה אשר נתפסו ע"י כוחות צה"ל. כמו כן, התפאורה ממחישה בצורה טובה את מרחב המחייה המצומצם בו נאלצו להסתפק החיילים שבתצפית, והסביבה הלוחצת במישור הפיסי הפכה ללוחצת במישור הרגשי. בנוסף, אייל וייס כתב מוסיקה מקורית יפה וקצבית להצגה, ואף היא תרמה לאווירה. התאורה שעיצב יחיאל אורגל הייתה מצוינת, ויצרה מעברים טובים במיוחד ומתוזמנים היטב אשר המחישו את חלוף הימים והשעות בעמדת התצפית.

רועי אסף בתפקיד גיא פרנק היה טוב מאוד, והביא לידי ביטוי בצורה טובה את הקונפליקט הפנימי אשר מלווה אותו - היותו חבר בגרעין הנח"ל בדיוק כמו חבריו לעומת מינויו כמפקד הצוות. בחלק מהמקרים הוא מגלה בגרות ואחריות, אולם לעתים קרובות הוא מתקשה לעמוד איתן מול חבריו, והיות שהשמירה על הגרעין היא ערך עליון עבורו, נשאלת השאלה אם המטרה מקדשת את האמצעים.

יניב ביטון בתפקיד גידי ברבי היה מצוין, והוא גילם את המתבודד בחבורה, אשר נוהג לכתוב יומן המתאר את שגרת יומו, והוא היחיד אשר שומר על עקרונותיו היצוקים היטב ועל נאמנותו לאמות המידה המוסריות. לבסוף, הוא זה אשר גורם להתגלעותם של חילוקי הדעות ולחשיפת האמת לגבי כל אחד ואחד מחבריו.

פיני טבגר בתפקיד לירון גילרון היה טוב, והוא הביא לידי ביטוי את תכונותיה האגוצנטריות והסוציומטיות של הדמות אותה הוא מגלם, וגם כאשר הוא נמצא עם חבריו הטובים, הוא נאמן בראש ובראשונה לעצמו ולצרכיו האישיים. יחד עם זאת, בעיניי היה מקום להדגיש תכונות אלו בצורה בולטת יותר.

יואב לוי בתפקיד איתי כרמלי היה טוב מאוד, וגילם בצורה מוצלחת את החייל הלחוץ נפשית עקב השגרה השוחקת. הוא היטיב להציג את ההתפרצויות, את איבוד עשתונותיו ואת אובדן השליטה העצמית, ובכך הוא ההיפך המוחלט מדמותו של גידי ברבי. לעתים זיהיתי שהוא צועק יתר על המידה ושלא לצורך, והיה עדיף למתן זאת.

עידו רוזנברג בתפקיד טל יהב היה מצוין, וגילם היטב את דמותו של החייל המפשר, אשר מנהל מערכת יחסים תקינה עם כל אחד מהאחרים, ומוצא את עצמו לא פעם מתווך ביניהם. כמו כן, ניכר שהוא מוכן לשלם מחיר אישי כבד לטובת חבריו מתוך האמונה שהיו עושים זאת גם עבורו. כאשר גידי ברבי חושף את האמת המרה אודות התנהלותם של החברים מאחורי גבו, הוא זה אשר מוצא את עצמו על פי תהום.

סיכום : הצגה טובה מאוד, עשויה היטב ומתארת סיפור אשר רבים יוכלו להזדהות עמו. מומלץ בחום!