בזמן האחרון כל הצגה המועלית על בימותינו והעוסקת בצבא מכל זוית שהיא הנה מגמתית ונוטה לכוון מסויים. הפעם המחזה "ע'17 " מאת שי להב ויוני זיכהולץ המגמתיות,אם יש בו כזו,הנה עדינה,מרומזת בלבד וזה בזכותו של הבמאי המוכשר נועם שמואל שהדגיש בהצגה יותר את ההווי הצבאי ביחידה והיחס בין החיילים לבין עצמם,שלטונות הצבא והפרט והנאמנות לגרעין הנח"ל ולחברות. המחזה מתרחש ב1989 כאשר עזה עדיין לא היתה מה שהיא היום.ראשית האינטיפדה הראשונה.

הסופר שהיה חבר בגרעין נח"ל נשלח יחד עם עוד 4 חברים מהגרעין שהיו גם חברים שלו מילדות, להשקיף על הנעשה בלב העיר מגג בקומה ה17 של הבנין הגבוה ביותר בעזה. הבעיה,הכמעט יחידה שנתקלו בה החיילים היתה היחסים בינהם. השהות שלהם במרחב קטן יצר מתחים וזכרונות מהעבר אשר יצרו עימותים. מתחים אלו הביאו לשנאה ממשית בין החברים.   

בעיקבות משחק כדורגל שבו היה נוכח, כתב שי להב ספר בו הוא מספר סיפורים מאותו שרות בצבא. אחד הסיפורים "ע'17 "מספר על אירועי הגג. מחזה זה שובר בעצם את מיתוס "החברה בגרעין",בהאירו אותו באור שונה.  

הבמאי נועם שמואל יצר הצגה המתארת הווי מוכר,מציאותי ללא כוונות פוליטיות גלויות,ללא ביקורת בוטה או מרומזת על גוף מסויים ויצר הצגה אנושית שהיא גם ראי ,גם מבדרת וגם הצגה טובה. הבמאי התרכז בבנית טיפוסים שונים כשכל אחד מהחיילים בעצם מציג רובד שונה של התנהגות מוכרת בחברה שלנו.  

עם תחילת ההצגה נכנסים המשתתפים כידידים, אזרחים, שרים ומחייכים ,הופכים לחיילים,עולים על הגג ועוזבים כבודדים מנוכרים.  נהנתי מאוד מהצגת הדברים בצורה זו, מהבימוי התחליטי וכן מהמשחק המצויין של חמשת המשתתפים כאשר כל אחד מהם הציג כאמור טיפוס שונה,משחק שונה והתנהגות שונה.  

התפאורה-זאב לוי היתה מצויינת והדגימה מצד אחד גג של בית רחב שכלל דוד שמש,אנטנה,דגל ישראל ומצד שני את המתחם הצר בו היו החיילים והקרבה היתרה ביניהם שהביאה לחיכוכים ובעצם לפרוק החברות. סרטי הוידאו, מעשי ידיו של הבמאי, שהוקרנו ברקע והראו את גגות עזה ותחילת האינטיפדה היוו חלק אינטגרלי מההצגה ותוספת נחוצה לעלילה. המוסיקה המקורית של אייל וייס שהשתמש במיקס שירים מהתקופה היתה טובה מאוד.התאורה -יחיאל אורגל הבהירה את זמן ההתרחשות והתמקדה היטב באוביאקטים שהיתה צריכה להאיר.  

זאת היתה הצגה בה צעירים שחקו את עצמם בהתנהגות ,בתנועות ,בדיבור והרגישו מאוד בנח על הבמה.   עידו רוזנברג(טל יהב) היה התמים מבין החיילים.בקול שקט קצת "יורמי"הוא הקריב את עצמו לשמירת הגרעין,לאי פרוק החברות.הוא לא יכול היה לשכח שחבריו לא סמכו עליו.התנהגותו ודאי תיראה היום כהתנהגות לא הגיונית"פריירית"בעיני רבים מהצופים אך הוא היה מלא רגש והקרין סימפטיה.  

יניב ביטון(גידי ברבי) מוכר לי כשחקן קומי מעולה עוד מימי לימודיו בבית צבי וכאן הוא מתגלה גם כשחקן דרמטי מלא רגש.בכל זאת הוא היה זה שסיפק את הנימה ההומוריסטית שבהצגה. השהות הממושכת,הקירבה היתרה בין האנשים והמקום הצר לא היו על פי כוחותיו והוא קרס.  

רועי אסף(גיא פרנק) היה מפקד החיילים שכולם היו חברים שלו.כמפקד הוא התנהג אתם בהתאם לכך.הוא היה יותר מדי חברותי, יותר מדי קשור וקרוב לחייליו שהיו תחת פיקודו, אך משחקו,עם ההסתיגות כאמור,היה טוב מאוד.  

יואל לוי(איתי כרמלי) היה הקשוח, האימפולסיבי והברוטלי מכולם התנהגותו הן כלפי חבריו הן כלפי האוכלוסיה הערבית.משחקו היה משכנע. מצאה מאוד חן בעיני הסצינה החזקה בה מראים "החברה"את פרצופם האמיתי כאשר מתעללים בחברם החלש כדי להראות לו את גבריותם וההתעלות עליו.  

פיני טבגר(לירון גילרון) היה האנוכי מכולם.חופשת אחד החיילים התעכבה עקב אי החברות של "חבר בחבורה".הוא לא התחשב בחבריו היה אדיש לכל, פרט לעצמו ונקודה זו הורגשה היטב במשחקו.  

לא מצאה חן בעיני צורת דיבורו של המפקד שדיבר במכשיר הקשר. בנימת קולו וצורת דיבורו היה משהו שנשמע כזילזול בחיילים שבגג.  

המחזה אינו עוסק באינטיפדה,אינו עוסק בעזה אלא ביחסים בין חברים ובנקודה זו הוא הראה בכנות ובנאמנות את פני החברה הישראלית של היום. הצגה טובה מאוד.אמנם סיפור קטן אך מבוצע היטב,מבויים בהגיון,בהבנה,אנושי ומציאותי ביותר.  

לראות או לא לראות: בניגוד לדעות אחרות ששמעתי, נהנתי ביותר וממליץ בפה מלא.