"גבעת ספון ריבר" היא הצגה שונה, בעיקר היות שאינה מתבססת על מחזה מובנה, אלא מדובר באוסף של מונולוגים אשר נשזרו יחד כאשר המקור לכל אחד ואחד מהם הוא שיר. העבודה על ההצגה החלה מאוסף שירים אשר הגיע לידיו של הבמאי, כאשר כל אחד ואחד מהשירים תיאר אדם. כמו כן, מה שקישר בין השירים השונים הייתה העובדה שכל אחד מהאנשים שתוארו בהם נקברו בבית הקברות של ספון ריבר, עיירה דמיונית המתבססת על הסביבה בה גדל המשורר האמריקאי אדגר לי מאסטרס בתחילת המאה העשרים.

הבמאי והשחקנים, תלמידי השנה השלישית בבית צבי, בחרו יחד שירים מתרגומיו של ט. כרמי ותרגמו שירים נוספים על מנת לקשר בין הדמויות השונות, כך שייבנה סיפור מסגרת. למעשה, מדובר במשימה שאינה פשוטה כלל ועיקר, שכן מדובר בהפיכת שירים שאינם תיאטרליים להצגה של ממש. סיפור המסגרת המתואר בהצגה הוא שהמתים הקבורים בבית הקברות של העיירה הדמיונית ספון ריבר, חולקים עם הקהל את סיפורה של העיירה ושל התקופה וכמובן את סיפורם האישי. כל אחד מהמתים מתאר סיפור שונה ומיוחד, כך שישנו מגוון רחב של דמויות.

הבמאי, אלי ביז'אווי, אשר מוכר בזכות תרגומיו המצוינים ("אוליבר", "אאידה" והצגות רבות שעלו במסגרת בית צבי ותיאטרון הספרייה) ניסה, כאמור, לקשר בין השירים השונים ולבנות מהם סיפור של ממש, אולם היות שבהצגה משתתפים 18 שחקנים, לא קל לקשר בין הסיפורים השונים, והדבר דורש הקשבה וערנות רבה מצד הקהל - לכל סיפור בפני עצמו ולמכלול הסיפורים יחד. יתרה מזאת, ההצגה מועלית על במה קטנה יחסית, ומשתתפים בה שחקנים רבים, ולטעמי במקום מסוים נוצר עומס על הבמה, ולכן אני סבור שלא כל אחד מהיושבים בקהל הצליח לחלק את הקשב ואת תשומת הלב הן לשחקן המבצע את המונולוג והן לשחקנים האחרים אשר נמצאים על הבמה בו בזמן. אמנם כאשר מבוצע מונולוג רובם ככולם קפואים על הבמה, אך עדיין מצאתי בכך קושי מסוים.

המוסיקה לה היה אחראי יובל שפירא התאימה מאוד למתרחש על הבמה, והעובדה שהמוסיקה מלווה את ההצגה לכל אורכה ומהווה חלק חשוב ממנה, יצרה מתח כאשר הדבר נדרש. התפאורה אשר עוצבה ע"י ערן עצמון הייתה יפה ומינימליסטית (זרי פרחים תלויים עם שמות האנשים, מספר ארגזים שחורים שהיה בהם שימוש רב תכליתי), ובעיניי בהצגה מסוג זה חשוב המיקוד בשחקנים ולא בתפאורה, ועל כן הדבר היה מוצלח. כמו כן, לתאורה שעוצבה ע"י עדי שימרוני היה תפקיד חשוב, והיא יצרה הפרדה טובה בין המונולוגים השונים. בנוסף, חונכות השפה ע"י חקי שחף הייתה מורגשת וטובה (עם טעויות ספורות בלבד), וחשוב שהוקדשה לכך תשומת לב.

הבמאי בחר לעבוד עם השחקנים על ההצגה כאנסמבל ולא כשחקנים בודדים, ולמעשה אין כאן תפקידים ראשיים ותפקידים משניים, שכן חלוקת העבודה בין השחקנים דומה. יחד עם זאת, בעיניי באנסמבל חשוב שרמת המשחק של המשתתפים בהצגה תהיה דומה על מנת שיוכלו מתוך העבודה המשותפת להגיע להישגים בימתיים מוצלחים יותר, מבלי שהקהל יוכל להצביע על מי מהם היה טוב יותר ומי מהם היה טוב פחות. כחלק מהעבודה באופן זה, ניכר כי התבצעה עבודה משותפת של השחקנים יחד עם הבמאי על מנת להעניק את המשמעות המתאימה לביצוע הבימתי.

לאור זאת, בחרתי שלא להתייחס בביקורת לכל שחקן ושחקן בנפרד, אולם יצוין כי, לדעתי, חלק מהשחקנים עשו עבודה טובה יותר מהשחקנים האחרים. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו הצליחו להתחבר אל הדמות אותה הם מגלמים, ואי לכך הדמות נגעה לקהל באופן משמעותי יותר. ארצה לציין מספר שחקנים אשר לדעתי היו טובים יותר : סיון הכוכבי, תומר זאב, יובל טננבאום, אלעד מזרחי, אביטל מטרי, לי מלכה, לורן סביר, אריאל קוזלובסקי וטלי ביק. בנוסף, משתתפים בהצגה : סטס אפוניביץ', דפנה גולדמן, נטע לי גלרמן, קרן ויינברג, צורי זערור, ברק חודריאן, אריק מורדוך, נעמה נבט ולירן קנטרוביץ.

סיכום : העמדה יפה ורוב השחקנים מבצעים את המונולוגים בצורה מוצלחת, אולם הדבר דורש קשב וערנות מצד הקהל, ולכן לא כל צופה יאהב.

התמונה מתוך אתר בית צבי.