ביום ראשון השבוע "פספסתי" הופעה של שחר אבן צור בפאב של העמק. האמת שלא הרגשתי ככה, "כמה שירים כבר יש לו בתכלס" חשבתי לעצמי, אני לא זוכר אפילו מה עשיתי במקום ללכת אבל אני מניח שזה לא היה משהו חשוב, מישהו אמר כוכב נולד?

הופעות פאב זה בהחלט אחד מהפייבוריטים שלי לבילוי, סתם ללכת לפאב ולשתות כבר לא בא לי טוב כמו פעם. בהופעות אני כמעט תמיד נהנה, מהמוזיקה, מהאווירה האינטימית ומההרגשה שהזמר אשכרה בא בשביל לעשות לי good time, בשידור חי וישיר. אבל בזמן האחרון יצא לי להיות בלא מעט הופעות: פתחו ליין של הופעות בפאב, היה יום הסטודנט, חגים ויום הולדת עם הופעת איחוד בלתי נשכחת של להקת על, ועם כל הפרגון שבעולם היו גם כמה מופעים מאכזבים ויבשים שגרמו לי לחשוב פעמיים האם הופעה זה באמת מניה בטוחה לערב מוצלח ומהנה. בקיצור כנראה שקצת שבעתי.

ביום שני, למחרת המופע, שמעתי מכמה וכמה חברים, שאמינותם אומנם מוטלת בספק עקב אהדה יתרה למוזיקה עברית, עודפי אלכוהול בדם או לויאליות חסרת פשרות לפאב בו הם עובדים, שהיה אחלה בהופעה ושהיא מומלצת בחום. החומר הצטבר במערכת ולשמחתי שחר לא ויתר, הוא בעיצומו של סיבוב הופעות בקיבוצי הצפון ואתמול הוא חזר לעמק, הפעם לשוליו הצפוניים, אבל עדיין קרוב. למכבש הלחצים הצטרפה גם חברה שלי חובבת היציאות שנתקלת לא אחת בסירובי העיקש והמבאס. אז הלכנו למופע. אגב, הוא היה חינם, שזה כמעט תמיד מושך ומתאים לסטודנט תפרן וקיבוצניק קמצן כמוני.

הגענו לפאב שהיה די ריק ובמה קטנה במרכזו, חיכינו קצת, ואט אט הגיעו ועלו על הבמה  7-8 נגנים והצטופפו במרווחים מקסימאליים, חלקם עוטים כובעי קסקט אופנתיים לראשם, במקביל התיישבו על כסאות הפלסטיק כמה עשרות חברה שתויים, או סתם מנומנמים, חלקם עוטים תלתלי זהב לראשם. הדיסטורשיין והצפצופים שבקעו מהרמקולים לא הותירו מקום לספק, ההופעה התחילה, ובעיות הסאונד לא יעצרו את שחר והרכב "המעפילים" שאיתו.

מה אני אגיד לכם, אומנם באתי בלי עודף ציפיות (כבר הסברתי את אמינות המידע שברשותי) אבל הופתעתי. ולטובה. ולמרות שאני לא מומחה גדול למוזיקה אני יכול לקבוע שזה נשמע נהדר. מבחינתי כשיש כינור על הבמה וקול נשי ברקע זאת כבר יותר מחצי הדרך הנכונה, וששחר מנהיג הלהקה הוא מתופף בחסד עליון ובעל עבר מפואר אז גם העמדה הזאת מקצועית ומוקפדת, בכלל כשיש הרבה כלים העסק נשמע יותר רציני, מיני מקהלה שכזאת, גם אקורדיון ואפילו בוזוקי לקחו חלק בחגיגה. הדואטים עבדו מצוין (במיוחד "זה הזמן" - כיף של שיר), היה חשמל על הבמה וכימיה פנים להקתית, והביצועים החדשים לשירים שלו מימי מוניקה סקס ("180", "גשם חזק") היו מיוחדים ואחד מהם אפילו מבריק, עיבוד מקורי ושונה כ"כ מהמקור. הכל היה שם: פופ מפלרטט עם רוק'נרול ובוסה נובה מתובלת באירית.

בניגוד אלי לשחר דווקא היו ציפיות, בכל זאת הוא באמצע סיבוב ויודע פחות או יותר איך הקהל אמור להגיב, ושזה לא קרה הוא לא ויתר, הקהל בהחלט היה קשה ולא שיתף פעולה, מסתבר שחלקם היו מתנדבים מאירופה שלא בדיוק ידעו מה נחת עליהם אז נסלח להם, אבל לאט לאט, ההופעה התקדמה והשירים, המוכרים והפחות, התקבצו לרצף של מוזיקה שמחה, נעימה וקלילה, והאנשים התחילו לקום ופה ושם היו אפילו בודדים שזזו וממש רקדו. ושחר, הוא בשלו, נתן שואו שחייב להמשיך, פרץ מגבולות הבמה, התחכך בקהל, והוביל הופעה באמת מאלפת עם כריזמה ואנרגיות מעולם אחר, טונות של הומור בניסיון לנער את הקהל, ריקודים וזיעה, והכל בחן ובגובה העיניים. אפילו הוא אודה בסיום שהיה קשה לו לפצח את אבן הצור הזאת, אבל בסוף המופע כולנו ראינו את שחר מפציע. ונשארנו... "ערומים".

אני בטוח הרווחתי משהו מהמופע הזה, חזר לי הרעב לעוד הופעות חיות. ואם אתם לא השתכנעתם אז תדעו שאני קניתי בסוף המופע את הדיסק שלו, במחיר מלא, וזה בכלל לא דבר שכיח בימי ההורדות, הרינגטונים והארבע במאה, וזה עוד אחרי שבאתי בלי ציפיות, לא הכרתי חלק מהשירים, ואם שכחתם אז אני סטודנט תפרן וקיבוצניק קמצן.

לכו על זה. אתם תהנו. באמת.