הפעם הראשונה שהלכתי להצגה הייתה כנראה בתיכון, לא זוכר מה בדיוק אבל אני בהחלט זוכר שנסענו במסגרת לימודי הספרות להצגה בחיפה. גם בת"א ביקרתי פעם באחד מהתיאטראות בהיותי חייל במסגרת מה שנקרא "תרבות יום א'". אח"כ הייתה עוד פעם אחת שאמא שכנעה אותי לבוא איתה כאשר היא הלכה בפעם השלישית (לפחות!!) לראות את "בוסתן ספרדי" כשהוא הגיע לעפולה. אה, כן, הייתה גם פעם אחת שהאקסית שלי גררה אותי לחאן בירושלים. אז אומנם ביקרתי במלא תיאטרונים אבל הביקורים היו בודדים ונמרחו על פני שנים. במבט לאחור אני מתקשה לזכור אם אהבתי ובכלל כמה התרשמתי מההצגות עצמן והחוויה בכלל.

כעבור כמה שנים, בעודי סטודנט לקולנוע, מדיום שונה לכל הדעות, הוזמנתי ע"י שכני וחברי, שעמל על השלמת בגרות בספרות, לראות את ההצגה "אנטיגונה". במהלך כל ההצגה מצאתי עצמי מרותק, הקסימה אותי במיוחד הדרך בה עוברת ההצגה מסצנה לסצנה, ומלוקיישן אחד לאחר בדרך כ"כ יפה ואומנותית, פשוטה לכאורה, וכל זה כמעט מבלי שנרגיש למרות שהכל לנגד עינינו. זה היה כ"כ מיוחד ושונה ממה שהכרתי בלימודי הקולנוע, בהם כבר "נתפסתי" משוטט בסט או שניים, מקצועיים פחות ומקצועיים יותר, כ"כ אחר מהאקשן והקאט, והטייק הנוסף והעריכה שבקולנוע והמניפולציה שבטלוויזיה. אין כמובן צורך להקל ראש בכך "שנפלתי" על תסריט גאוני מאת סופוקלס, אבל עדיין מה שהימם אותי ופער את פי בהתרגשות הייתה העובדה שאפשר לעשות סרט גם אחרת, פתאום זאת נראתה לי הדרך היותר נכונה ויותר אמיתית. ההצגה שינתה לי לגמרי את התפיסה והראייה. בהחלט הוקסמתי.

תרשום תרשום - הרושם שנרשם הוא של התרשמות מרשימה - רושם רושם...

כשיצאנו משם שמחתי לראות שגם חברי התמוגג ויחד סימנו את האירוע כהנאה צרופה. מכוון וזאת הייתה ההצגה האחרונה במנוי של אותה שנה רשמנו לפנינו מטרה לעתיד - לרכוש מנוי. והעתיד הגיע והמנוי נקנה.

לפריפריה בה אנו מתקיימים אין כצפוי תיאטרון משלה, חיסרון? לא. דווקא יתרון. ככה יוצא שפעם בחודש, ביום שלישי בערב, אנחנו מתלבשים חגיגי, לפעמים מצרפים בת זוג, הולכים לאולם ומגלים שמחכה לנו שם הצגה חמה וטרייה, כל פעם של תיאטרון אחר, ואנחנו מרוויחים, תודות להפקה ועריכה טובה ונכונה של מחלקת התרבות בעמק, את גולות הכותרת, הקטעים הנבחרים וההצגות השוות ביותר של התיאטרונים השווים ביותר בארץ - הקאמרי, בין לסין, הבימה וגשר.

בהצגה הראשונה נהנתי מההומור החד והשנון של קישון גרסת בראבא, לשנייה התחברתי בגלל הסיפור על קיבוצניק ודתייה - משהו מחיי הפרטיים, בשלישית התפעלתי מהפסקול, התפאורה והשליטה בה ששלחו אותי לתקופה רחוקה בת"א הצעירה, ברביעית כבר ממש בא לידי ביטוי עימות המדיומים שהזכרתי קודם כאשר לקחו סרט מצוין ודרך עיבוד בימתי איכותי הפכו אותו להצגה שלא נופלת ואולי אף עולה על המקור הקולנועי, אח"כ זה היה הקאסט והמשחק המבריק והנוגע של תאומי, אלמגור, טיראן, לאופולד ושותפיהם, ואז הבימוי של מיטלפונקט עד שבסוף נפל האסימון והבנתי אני פשוט אוהב את הז'אנר הזה, את הענף הזה, סוגת העלית הזאת, הכל מתאים לי, קומדיה - טרגדיה - סאטירה, תביאו עוד...

אין ספק שהמנוי לתיאטרון הוא תגלית השנה, הפתעת השנה והשחקן המצטיין, זה נבחר לסוג הבילוי המועדף עלי כיום. אבל מה, עד שהבנתי את זה, עד שהשתחררתי מהצורך בהבנה והוכחות נגמר לי המנוי, אז עכשיו נותר רק לחכות לעתיד. ושיביא איתו מנוי. אולי זה הגיל, אולי הסטאטוס ואולי הבגרות, אבל מה שבטוח זה שמבחינתי אין על התרבות הזאת...

בלי הזיעה וסכנת ההתייבשות בחוף הים

בלי הפחד להירטב מגשם באמצע הטיול

בלי הצפיפות ועשן הסיגריות בפאב

בלי ליטול סמים ואלכוהול כמו במסיבה

בלי הווליום האגרסיבי של הופעה חיה

בלי מזמוזי זוג הנערים שלפניך בקולנוע

בלי הקללות והגרעינים המעופפים מהכדורגל

בלי לחשוש מההוצאה הכספית שבמסעדה

בלי לשבור את העצמות בפעילות ספורטיבית

בלי לסחוב שקיות במדרגות נעות במסע קניות

"בלי כל הבולשיט הזה"

זה פשוט עושה לי טוב.