"אאידה" היא אופרה לירית-טרגית בארבע מערכות ובשפה האיטלקית, אשר נכתבה ע"י המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, מי שנחשב בעיני רבים לגדול מלחיני האופרות בכל הזמנים, מאחר שעיקר פעילותו המוסיקלית התמצתה בחיבור אופרות, ביניהן "נבוקו", "הטרובאדור", "לה טרוויאטה", "ריגולטו", "דון קרלו", "נשף המסכות" ועוד. הליברית ל"אאידה" נכתבה ע"י אנטוניו גיזלאנצוני ע"פ תקציר מאת אוגוסט מרייט לספרו של קמיל די-לוקל, והיא כוללת בתוכה שני קטעים מוכרים במיוחד - "מארש הניצחון" אשר מוכר היטב במוסיקה הקלאסית ואף נהוג להשמיעו כיום באצטדיוני כדורגל באירופה, וכן האריה לטנור "celeste aida", אשר זכתה לביצועים של זמרי אופרה רבים במשך השנים. ורדי הוזמן לכתוב את "אאידה" ע"י אסמאעיל פאשא, מנהיג מצרים בשלהי המאה ה- 19, והיא הוצגה לראשונה בבית האופרה בקהיר בשנת 1971, ולמרות שמקובל לחשוב ש"אאידה" נכתבה לכבוד פתיחת תעלת סואץ, אין הדבר כך.

האופרה "אאידה" מזה שנים כבר אינה אופרה בלבד, אלא הפכה לסמל של סיפור אהבה בלתי אפשרי עם גורל שנחרץ מראש, בין בני זוג השונים זה מזה במאפייניהם התרבותיים, והיא עוסקת בקונפליקט שבין האהבה לבן הזוג לבין הנאמנות לעם ולשורשים, דבר שהוא חוצה גבולות וזמן, קרי רלוונטי בכל מקום ובכל תקופה. האופרה זכתה למספר גרסאות קולנועיות, ביניהן אחת משנת 1958 בכיכובם של סופיה לורן ושל לואיס מקסוול, אשר שפתיהם סונכרנו לקולות זמרי אופרה, ובשנת 2000 כתבו אלטון ג'ון וטים רייס מחזמר בהשראת האופרה ובהשראת הסיפור, והוא זכה להצלחה רבה וגרף שורה של פרסי גראמי ושל פרסי טוני, ואף הופק פעמיים בישראל בתיאטרון הספרייה ברמת גן.

בית האופרה לה סקאלה במילאנו נוסד בשנת 1776, ועם השנים קנה לעצמו שם ברחבי העולם, וכיום הוא נחשב בעיני רבים כבית האופרה הטוב ביותר בעולם, אשר ידוע בתזמורת, במקהלה, ברקדנים ובסולנים מהשורה הראשונה. מזה מספר חודשים בית האופרה לה סקאלה מופיע ברחבי העולם עם האופרה "אאידה", וכחלק מאירועי חגיגות המאה לעיר תל אביב-יפו, העיר התאומה של מילאנו, מבקר בית האופרה לה סקאלה בישראל ומקיים סדרת הופעות של האופרה "אאידה", ובנוסף מקיים מופע של ה"רקוויאם" של ורדי בפארק הירקון, אשר פתוח לציבור הרחב. יצוין, כי הכרטיסים למופעים של "אאידה" אזלו לפני יותר מחצי שנה, ולאור הביקוש הרב נוסף מופע אחד, שהכרטיסים אליו נמכרו במחירים מרקיעי שחקים, ולמרות זאת אזלו תוך זמן קצר.

אמש זכיתי להיות נוכח בחזרה הגנרלית של האופרה, ומאחר שמדובר בחזרה, המופע נעצר מספר פעמים והתפקידים גולמו ע"י הרכבי סולנים שונים. לאור זאת, כמעט שלא אתייחס בביקורת זו לסולנים, שכן ברור לחלוטין שביצועיהם מרשימים במיוחד, ואף הרבה מעבר למה שהפגינו במסגרת החזרה.

עלילת האופרה מתחלקת לארבע מערכות. במערכה הראשונה, אשר מתרחשת בארמון המלך בממפיס, הכהן הגדול, רמפיס, מספר לרדאמס, מפקד צעיר בצבא המצרי, שהאתיופים מהווים איום על מצרים, ומלחמה היא בלתי נמנעת. רדאמס מעוניין להיברח כמפקד כוחות הצבא, ולאחר ניצחונו במלחמה להביא לאאידה, השפחה האתיופית אותה הוא אוהב בסתר, את זרי הדפנה. אמנריס בת המלך המצרי אוהבת את רדאמס, וחושדת שאהבתו נתונה לאאידה, ולמעשה לא ידוע במצרים שאאידה היא בתו של המלך האתיופי. בהמשך נודע כי הפלישה בראשותו של מלך אתיופיה, אמונסרו, החלה, ומלך מצרים מכריז על מלחמה ובוחר ברדאמס להנהיג את צבא מצרים. כאן מתעורר לראשונה הקונפליקט בין אהבתה של אאידה לרדאמס לבין אהבתה למולדתה, לעמה ולאביה. לבסוף, במקדש האל וולקן בממפיס מקבל רדאמס את הנשק הקדוש ואת פסלון האל פתאח, אשר אמורים להביאו לניצחון.

במערכה השנייה, אשר מתרחשת במגורי אמנריס, מתבצעות הכנות לחגיגות הניצחון של המצרים על האתיופים, ואמנריס מחכה בקוצר רוח לשובו של רדאמס, אך עדיין נתונה בספקות רבים לגבי אהבתו של רדאמס לאאידה. לפיכך, היא מנסה לחשוף את רגשותיה האמיתיים של אאידה, ומספרת לה שרדאמס נהרג בקרב, ותגובתה הרגשנית של אאידה מעוררת יותר את חשדה של אמנריס, ולאחר מכן היא מספרת לה ששיקרה לה ורדאמס חי, ואושרה של אאידה מחזק את חששותיה של אמנריס. היא מתוודה על אהבתה לרדאמס, אולם אינה חושפת את ייחוסה המלכותי, ואמנריס מצדה מייחלת לנקמה. בהמשך בשער העיר תביי העם המצרי חוגג את ניצחונו על האתיופים במסגרת מצעד הניצחון. מלך מצרים אומר לרדאמס שייעתר לכל משאלה שלו, ועל כן רדאמס מבקש להציג את השבויים האתיופיים בפני המלך, וביניהם נמצא אמונסרו, המלך האתיופי ואביה של אאידה. כאשר אאידה מזהה אותו היא נופלת לזרועותיו, אך הוא אומר שהוא אביה של אאידה וחייל בצבא האתיופי, ומציין שאמונסרו נהרג בקרב. בעקבות בקשתו של רדאמס השבויים נשלחים לחופשי, ואילו אאידה ואביה נשארים במצרים כבני ערובה, והמלך המצרי מייחל לחתונת אמנריס עם רדאמס.

במערכה השלישית, אמנריס מגיעה אל מקדש איזיס שעל גדות הנילוס לשם נשיאת תפילה. אאידה מעוניינת לשים קץ לחייה אם תיאלץ להיפרד מרדאמס וממתינה לבואו. אביה מוכיח אותה על יחסה המתנכר לעמה ולמולדתה, ודורש ממנה שתחשוף סוד צבאי באמצעות רדאמס, כך שהצבא האתיופי יוכל להשיב מלחמה. כאשר רדאמס מגיע הוא מספר לאאידה על כך שבקרוב שוב ינהיג את צבאו למלחמה נגד האתיופים, והוא מתכוון לבקש מהמלך לשחררה ולשאתה לאישה. אאידה מנסה לשכנע אותו לברוח עמה לאתיופיה, שכן המלך המצרי ואמנריס לא יסכימו לרצונותיו, והוא אומר לה שיברחו דרך מעבר נפטא, ובכך חושף את הסוד. אמונסרו שהיה עד לפגישתם חושף בפני רדאמס את זהותו, ואמנריס שהייתה עדה להתרחשות מזעיקה את רמפיס. רדאמס מבין שבגד במולדתו בהיסח הדעת, ומונע מבעדו של אמונסרו להרוג את אמנריס, ומסגיר את עצמו לרמפיס.

במערכה הרביעית, רדאמס ממתין לגזר דין מוות במשפטו שמתקיים באולם בארמון מלך מצרים. אמנריס מפצירה בו להתכחש להאשמות ולוותר על אאידה, אולם רדאמס מסרב. נגזר על רדאמס למות כבוגד, ועונשו נקבע להיקבר חי במערה מתחת למזבח במקדש האל וולקן, ואמנריס מקללת את הכוהנים שחרצו את דינו של הגבר אותו היא אוהבת. רדאמס מובל אל מערת הקבורה, ולפתע מבחין באאידה שחמקה אל המערה כדי להתייחד עמו, וזה בזרועות זה הם נפרדים מהעולם, תוך כדי שמנריס מתפללת לאיזיס שתציל את נשמתו של רדאמס.

ורדי כמלחין ראה את עצמו כחלק מהמורשת הארוכה של האופרה האיטלקית, ואאידה מהווה שילוב מושלם למדיי בין שתי המסורות האופראיות המרכזיות - בין הסגנון הדרמטי שיצר ורדי, כך שהמוסיקה ביטאה כל תפנית בעלילה וברגש, לבין הגראנד אופרה הצרפתית, אשר מתאפיינת בעלילות היסטוריות ובניגודים חזקים בין תמונות אינטימיות ורגשניות לסולנים לבין תמונות גרנדיוזיות עמוסות משתתפים. כמו כן, דואט אהבה קיים גם באופרה זו בדומה לאופרות אחרות של ורדי, והוא מביא לידי ביטוי את הקשר העמוק בין שתי דמויות שונות, וב"אאידה" זהו הדואט בין אמנריס לבין אאידה, בו נחשף סוד אהבתה של אאידה לרדאמס, וכן הדואט בין אאידה לבין אמונסרו, בו ישנו עימות בין מחויבותה של אאידה לעמה ולמולדתה לבין אהבתה לרדאמס. ב"אאידה" ישנו מרכיב אוריינטלי ייחודי, אשר מותאם לליברית ואינו בא לידי ביטוי בסולנים, אלא בעיקר במקהלה ובתזמורת. כמו כן, ניכר כי ורדי הפנה ביקורת באופרה כלפי שלטון הכנסייה, והוא עשה זאת היטב באמצעות הכוהנים המצרים, שאותם מגדירה אמנריס כשליחיו של המוות.

החוויה המשמעותית ביותר בצפייה באופרה זו עבורי הייתה הצפייה בדניאל ברנבוים כמנצח, אשר כיום מופיע בקביעות עם בית האופרה לה סקאלה בכל רחבי העולם וכן עם בתי אופרה נחשבים אחרים, וזכה בפרסים רבים על עבודותיו. דווקא מכיוון שהיה מדובר בחזרה גנרלית, ברנבוים התייחס אליה כאל חזרת עבודה, ונהג לעצור את התזמורת ואת הסולנים בכל אי-דיוק, והכל כדי שהתוצאה תהיה לא פחות ממושלמת. חשוב להדגיש, כי המופע רץ בימים אלו בכל העולם, ולמעשה בוצעו במסגרת החזרה ההתאמות הנדרשות למשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, ולמרות הניסיון הרב עם ההפקה, מצא המנצח לנכון לרדת עד לאחרון הפרטים כדי שכל צליל וצליל יישמע היטב. עוד יצוין, כי לברנבוים ישנה יכולת מופלאה להוביל תזמורת ביד רמה ובווירטואוזיות אין קץ, כך שהמוסיקה מקבלת אינטרפרטציה יוצאת דופן, שהיא חוויה שנצרבת בזיכרון. יצוין, כי בחלק מהמופעים ינצח על האופרה עומר מ. ולבר, אשר משמש כיום כמנצח הבית של האופרה הישראלית וכמנהל המוסיקלי של התזמורת סימפונט רעננה, ובין השאר הוא עוזרו של דניאל ברנבוים בהפקות בהן הוא משתתף בברלין ובמילאנו.

התזמורת של בית האופרה לה סקאלה מונה 135 מוסיקאים, והיא נחשבת בעולם כאחת מהתזמורות המובילות ברפרטואר הסימפוני, והיא מצטיינת ביכולת להפיק צליל אחיד, מגובש, מדויק, מגוון וייחודי. זאת ועוד, עצם העובדה שהיא מונה 135 מוסיקאים, מהווה מכפיל כוח מוסיקלי, והתזמורת נשמעת היטב מכל מושב באולם, וללא ספק בעיניי זוהי התזמורת הטובה ביותר ששמעתי מעודי. לצד התזמורת, מקהלת בית האופרה לה סקאלה נחשבת למקהלה מעולה ברחבי העולם בכלל ובאיטליה בפרט, והם מאוזנים היטב בקולותיהם יחד עם התזמורת, כך שכלל הקולות במקהלה נשמעים היטב ומתאפיינים בהרמוניות וברגישות מוסיקלית יוצאת דופן.

הבמאי הידוע פרנקו זפירלי (במאי מחדש - מרקו גנדיני) עשה עבודה מרשימה ומדוקדקת עד לפרטים הקטנים ביותר, ויצר תמונות גרנדיוזיות וססגוניות אשר עמוסות במשתתפים - מקהלה וניצבים כאחד, מלוטשות ומלאות בדרמה בהתאם למוסיקה הנפלאה של ורדי. הרצון להשתמש בתפאורה מתחלפת מסוג זה טומן בחובו הפסקות ארוכות למדיי בין המערכות ובין התמונות, אשר הינן מעבר למקובל בד"כ, וזאת על מנת לבצע החלפות של התפאורה, אולם בלי צל של ספק המרכיבים החזותיים באופרה זו הם בעיניי שווי ערך למרכיבים המוסיקליים, ואני כצופה מצאתי את עצמי נפעם לא פעם מהיקף ההשקעה ומהדקדקנות שגילו שם. יתר על כן, מאחר שהיה מדובר בחזרה גנרלית, הדקדקנות והירידה לפרטים באה לידי ביטוי ביתר שאת, והבמאי המחדש העיר לא פעם לשחקנים ולניצבים על אופן העמידה על הבמה, וניכר כי לכל אחד מהם ישנו תפקיד מוגדר למדיי שאינו מתבטא בנוכחות על הבמה בלבד. התמונה המרשימה ביותר באופרה זו היא "מארש הניצחון" במערכה השנייה, וזוהי תמונה רוויית משתתפים אשר מביאה לידי ביטוי את התזמורת ואת המקהלה במיטבן.

מעצבת התפאורה והתלבושות, ליליה דה נובילי, עשתה עבודה פנטסטית בהתאם לתפיסתו של הבמאי, כך שרמת הדיוק והירידה לפרטים היא מאפיין בעבודת כל הצוות. התפאורה מתבססת על בדי רקע שיוצרים אשליה תלת מימדית ולפניהם פסלים דמויי אבן, אשר מעצימים את כוחה של הפקה זו, וכאמור, הם מותירים את הצופה נפעם בכל פעם שהמסך עולה עוד בטרם נשמעים הסולנים. התלבושות היו יפהפיות וססגוניות, ומתאימות היטב לכל אחת ואחת מהדמויות, וניכר כי הושקע זמן רב ומחשבה רבה בעבודה עליהן. בסיכומו של עניין, גווני הזהב השולטים מעידים היטב על עושרה של ההפקה הזו. כמו כן, התאורה אשר עיצב מרקו פיליבק הייתה מצוינת והמחישה היטב את השינויים באור במהלך שעות היום בהתאם לקווי העלילה, ולמרות הטענה על כך שהתאורה חלשה יחסית, אני בדעה שמעולם לא צפיתי בתאורה אשר מדמה אור ירח בצורה מדויקת כל כך. עוד יצוין, כי הכוריאוגרפיה התבצעה ע"י ולדימיר וסילייב, והיא הוסיפה מאוד לצבעוניותה של ההפקה.

ככתוב קודם לכן, לא אוכל להתייחס לכל אחד ואחד מהסולנים, שכן הם התחלפו לאחר המערכה הראשונה והמערכה השנייה, כך שצפיתי בהרכבים שונים. כמו כן, באופרה משתתפים שחקנים וניצבים רבים (הן מלה סקאלה והן מהאופרה הישראלית) בנוסף לחברי המקהלה, כך שמדובר ביותר מ- 200 משתתפים אשר נוכחים על הבמה, ושורות אלו קצרות מציון כל שמותיהם.

שני הסולנים בתפקיד רדאמס, סלבטורה ליצ'יטרה וסטיוארט ניל, הם שונים מאוד זה מזה מבחינה חיצונית, הראשון נמוך והשני גבוה, אולם שניהם בעלי קולות טנור מצוינים וחזקים, והם ביצעו היטב את תפקידיהם. יחד עם זאת, דמותו של רדאמס כמצביא גדול אינה משתלבת עם צורתם החיצונית, ועם זאת נוכחותם הבימתית דומיננטית וביצועיהם הקוליים מרשימים במיוחד.

שתי הסולניות בתפקיד אמנריס, יקתרינה גובנובה (בסיבוב ההופעות העולמי מופיעה לוצ'יאנה דינטינו שחלתה) ואנה סמירנובה (מצו-סופרן), אשר עבדו לסירוגין, הפגינו ביצועים מרשימים במיוחד ולא הסתפקו בסימונים בלבד, ושתיהן הביאו לידי ביטוי את היותה של אמנריס מאוהבת ברדאמס, ובסיום האופרה התגלו כ"מידת הרחמים", כך שלמרות הקנאה באאידה והאכזבה מרדאמס, התפללה להצלת נשמתו.

את תפקידה של אאידה מגלמות שלוש סולניות, ויולטה אורמנה, מריה חוזה סירי ומנון פובל (סופרן). מאחר שויולטה אורמנה סימנה בלבד ולא היה ניתן לשמוע את קולה, אתייחס דווקא למריה חוזה סירי, שהייתה נפלאה ומרשימה במיוחד. כמו כן, היא מתאימה יותר מבחינה חיצונית לדמותה של אאידה, אשר מועדפת ע"י רדאמס על פני אמנריס.

מרשימים במיוחד היו ג'קומו פרסטיה (בס) רמפיס, הכהן הגדול ; מרקו ספוטי (בס) בתפקיד מלך מצרים ; מרק ס. דוס (בס-בריטון) בתפקיד אמונסרו. עוד משתתפים כסולנים : קרלו צ'יני (בס) בתפקיד מלך מצרים, אנטונלו קרון וקי יונג קים (טנור) בתפקיד השליח, חואן פונס (בריטון) בתפקיד אמונסרו וסאה קיונג רים בתפקיד הכוהנת הגדולה.

סיכום : הפקה עשירה, ססגונית ומרשימה בכל היבט אפשרי בביצוע מרתק ובלתי נשכח של בית האופרה הטוב בעולם. אל תחמיצו (ואם לא בתל אביב, בעיר אחרת בעולם).