הסטודיו למשחק ניסן נתיב מסיים את שנת הלימודים הזאת עם  ההצגה הלויה חורפית מאת חנוך לוין.

מביימת את ההצגה אלינור אגם בן דוד.

זהו בימוי מיוחד למחזה של חנוך לוין שנהג לביים את מחזותיו בעצמו.

הבמאית נתנה למחזה צורה של פארסה קלילה ,במובן הטוב של המילה,מבלי לאבד את החן הלויני ומבלי לחרוג מרוח המחזה.

היא הושיבה את כל 17 השחקנים לשבת על הבמה גם שאשר אין להם תפקיד ומה לומר.

נוהג זה כנראה מקובל בין הבמאים המביימים בניסן נתיב כוון ש,אם אינני טועה, ראיתי כאן כבר ארבע, חמש הצגות מבוימות ע"י במאים שונים שהמשתתפים כל הזמן על הבמה.

לא תמיד הבנתי את הטעם בכך ולפעמים זה גם הפריע למהלך התקין של ההצגה.

הפעם הבמה היתה גדולה, השחקנים ישבו בצדדים לא התערבבו עם הלוקחים חלק בעלילה והדבר רק הוסיף לתמונה החזותית הכללית.

ההצגה היתה טובה ואיכותית והיתה נשארת כזו גם אם הבמאית היתה מותרת על הושבת השחקנים על הבמה.

הבימוי היה מאוד חינני,גובל בשובבות, היה בו הרבה מוסיקה,תנועה שהוסיפו רבות להצלחת ההפקה.

הרבה משתתפים בה. כולם גילמו את תפקידם על הצד הטוב ביותר.

כולם היו מאופרים בלבן והתלבושות והתפאורה-יהודית אהרון עוצבו בהתאם.

התאורה -מרטין עדין היתה טובה ויצרה את האוירה הדרושה למחזה.

המוסיקה-יובל שפירא היתה קליטה,התאימה למעמדים השונים והיתה חלק בלתי נפרד מההצגה.

התנועה-מרינה בלטוב- יצרה תנועה בילתי פוסקת על הבמה שהשתלבה היטב עם הנעשה והוסיפה חיות רבה להצגה. 

המחזה מוגדר כקומדיה ועוסק בחיי היום יום של יחיד ומשפחה.

היחיד והמשפחה עסוקים בבעיות שלהם וכל אחד עוסק בהן.

הבן - ענינו להודיע לקרובי משפחתו על מות אימו .

המשפחה- עינינה לברוח ולא לקבל הודעה זו מהחשש  שאם יקבלו את ההודעה, הדבר יפריע להכנות לחתונה של הבת שצריכה להתקיים במקביל ללויה.

שני הצדדים עקשנים.הבן רוצה למסור את ההודעה בכל מחיר ורודף אחרי קרוביו .

המשפחה -כדי לא לקבל את ההודעה הרעה ולא להשבית את שמחת החתונה עוזבים את הבית ובורחים.

הפעם העקשנות השתלמה לשני הצדדים.

הבן מוסר את ההודעה . החיים ממשיכים כי הם חזקים  מהמות וכך גם החתונה וגם הלוויה מתקימים בזמן .

כאמור כל משתתפי ההצגה משחקם היה טוב מאוד וכל הדמויות הוצגו  בצורה יפה ומעוררת כבוד.

חווה טיזזו-הזקנה היתה בה שמחת חיים.

לצ'ק הבן ניר זליחובסקי היה בדילמה מה לעשות איך לכבד את זכר אימו ולא להפריע יתר על המידה לקרובי משפחתו

עידו ברטל כרוזנצויג ונדב נייטס כליכטנשטיין היו מצוינים כשני הספורטאים

המצפון-הפרופסור-אורי אוריין שאינו קרוב משפחה ומחליט להשתתף בלויה בסופו של דבר אינו מקבל גמול ויוצא כמלשין.האם חנוך לוין רצה לרמוז לנו במחזה זה שבעולמנו היום אין מקום למצפון אלא רק לאנוכיות, לכדאיות ?

מסקנה אחת של לוין ברורה ואין עליה ויכוח-החיים עומדים מעל המות הם נמשכים וחשובים יותר.

למרות שאלון לוי ולי ברכר כמלאכים לא הוציאו מילה מהפה נוכחותם על הבמה הורגשה היטב וזה יאמר לזכותם.

לראות או לא לראות:הפקה יפה, משעשעת, משוחקת ומבויימת היטב.בהחלט מומלץ לראותה.הנאתי היתה מלאה ואפילו יותר.