המחזה "הבדלה" הוא מחזה נוסף בסדרת מחזות של המחזאי והבמאי שמואל הספרי אשר הועלה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, והוא בא בהמשך למחזות "קידוש", "חמץ" ו"שבעה", ואף הוא עוסק ביהדות ובמסורת וחושף פנים נוספים בחברה הישראלית. יצוין, כי הספרי כתב וביים מחזות נוספים שזכו להצלחה רבה והוצגו בעיקר בתיאטרון הקאמרי - "אישה, בעל, בית", "מילאנו" ואחרים.

עלילת המחזה מתרחשת לאחר מלחמת ששת הימים ומתמקדת בשתי משפחות דומות, לכאורה, ולו בשל העובדה שמדובר במשפחות דתיות ושומרות מסורת. אבנר הוא בנם היחיד של נתן ושל שרה לבבי, ניצולי שואה אשר מתגוררים בחולון, ושרהל'ה היא בתם של יעקב ושל לאה חבויניק, דור שביעי בירושלים ומבוססים כלכלית היטב, ושניהם רוצים להינשא. ברם, בעוד שהוריה של שרהל'ה מרוצים יחסית מהחתן המיועד, הוריו של אבנר אינם מרוצים כלל ועיקר, וכפי שמצהירה אימו : "אני לא אוהבת שקוראים לה בשם שלי...". שרשרת של אירועים בלתי צפויים נוצרת כתוצאה מהמפגש בין שתי המשפחות, ומעמידה במבחן את כוחה של האהבה על אף השוני הרב והקשיים. כידוע, ה"הבדלה" היא ברכה למוצאי שבת בתפילה, ולאחר מכן ברכה על הכוס, שמטרתן להבדיל בין קודש לחול. המחזה עצמו נפתח בתמונת ההבדלה הזו, אולם עד מהרה מובן כי לא מדובר בהבדלה היחידה, אלא קיימים פערים קיצוניים בין המשפחות ובין השקפותיהן.

בהגדרתו המחזה הוא דרמה משפחתית מרגשת, אולם הטיפול בנושאים הרציניים דווקא נעשה בצורה הומוריסטית ובאמצעות אלמנטים מהסאטירה ומהפארסה, ועל כן ההצגה מלווה בצחוק רב שבוקע מהקהל. בכך אולי ייחודיותו של הספרי כמחזאי, אשר בדומה למחזותיו הקודמים מצליח לעורר בקרב הקהל שאלות רציניות שאינן פשוטות כלל ועיקר ואף לגעת בנקודות כואבות ורגישות, אשר מעלות סימן שאלה גדול לגבי מהותה של החברה הישראלית בדגש על מוסריותה ועל ערכיה. כמו כן, יש לו יכולת מצוינת לחבר בין אירועים היסטוריים, אשר מהווים את סלע קיומה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, לבין סיפור אנושי, אשר יכול לגעת בכל אחד ואחד מהיושבים בקהל, ובסוף ההצגה נותר חומר רב למחשבה. כבמאי הספרי ממצה היטב את הניואנסים של המחזה עד תום, והוא מעביר את המסר של המחזה בהצלחה רבה, והדבר גם בא לידי ביטוי עד אחרון הפרטים בהדרכת השחקנים למשחק זורם, קולח ומדויק, אשר בא לצד אנושיות ועירור הזדהות עם הדמויות השונות, ואין זה משנה אם הן דומות לנו הצופים או לאו. בנוסף, בהצגה ישנם מעברים ממושכים יחסית בין התמונות השונות, שמטרתם גם החלפת תפאורה, אך בין השאר גם הם ממחישים את מהות ההבדלה.

התפאורה שעיצב דרור הרנזון הייתה יפה מאוד, ובהחלט הצליחה לשקף את הסביבה הטבעית של כל אחת ואחת מהמשפחות. ביתה של משפחת לבבי מעוצב בצנעה, כאשר הספרייה מהווה חלק בולט בסלון, והיא סמל לעקרונותיהם המוצקים ולמוסריותם. לעומת זאת, ביתה של משפחת חבויניק כולל אביזרים יוקרתיים יותר כיאה למעמד המשפחה ולחשיבות שהיא מייחסת לכסף. יתר על כן, התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי אף הן התאימו באופן ראוי לציון לכל אחת ואחת מהדמויות, והדגישה גם את הסביבה אליה הדמות משתייכת וכן את קווי האופי שלה. התאורה שעיצבה קרן גרנק ולצדה המוסיקה של אלדד לידור היו טובות מאוד, וסייעו במיוחד להבניית המעברים בצורה זורמת.

ענת וקסמן ולצדה גיל פרנק כזוג נשוי בתפקיד שרה ונתן לבבי מוכיחים שוב כי שניהם שחקנים מצוינים מהשורה הראשונה, אשר מסוגלים לגלם מגוון רחב של דמויות ולהביא לידי ביטוי את מורכבותן ואת כאבן הפנימי אשר מניע אותם. לאורך כל ההצגה הם תמכו אחד בשני, ולא כל אחד מהם בנה דמות בלבד, אלא בנוסף הם בנו את זוגיותם באופן מעורר הערכה, ומרתק לראות עד כמה זוג זה שונה ממרתה ומג'ורג' שהם מגלמים במקביל בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" - אף היא בתיאטרון הקאמרי. ענת וקסמן הדגישה את המרמור ואת הסרקסטיות אשר מאפיינת את שרה ולמרות שיש לה אישיות חזקה ודומיננטית שלא לומר שתלטנית, בעלה הוא זה אשר בסופו של דבר מקבל את ההחלטות בבית. מנגד, גיל פרנק הדגיש את עקרונותיו היצוקים היטב ואת מחויבותו אליהם, ולמרות זאת הוא מוכן לסגת מהם אם בהתאם לדרישותיה של אישתו ואם בהתאם להחלטה אישית שלו. כמו כן, הדגיש בהתנהגותו את תחושת הגאווה שלו במדינת ישראל ובהישגיה.

גילת אנקורי ולצדה מוטי כץ כזוג נשוי בתפקיד לאה ויעקב חבויניק עיצבו דמויות קריקטוריסטיות יחסית, ובייחוד דמותה של לאה. התנהגותם המוחצנת יחסית אשר מאפיינת את החברה הירושלמית הובאה לידי ביטוי בדייקנות ובלי שמץ של זיוף באמצעות טון ושפת הגוף המתאימים. גילת אנקורי עיצבה היטב את דמותה של האישה עקרת הבית וחסרת ההשכלה, שלא לומר חסרת השכל, והמחישה את העובדה שמדובר בדמות מגוחכת. מנגד, מוטי כץ הביא לידי ביטוי את העובדה שידו בכל ויד כל בו, ולמרות שהוא מצהיר שהוא יהודי מאמין, יש לו פרשנות משלו לכל חוק ולכל מצווה, כך שמדובר בדמות מושחתת מהיסוד, ובמידה מסוימת אינו מסתיר זאת, אלא חושף את תחמנותו בפני הכלל.

הזוג הצעיר, דן שפירא בתפקיד אבנר וליאת הר-לב בתפקיד שרהל'ה גילמו את הדמויות בצורה טובה מאוד, וניכר השינוי שהן עברו במהלך ההצגה. אבנר הפך מסטודנט עתודאי, אשר זכה לשבחים במלחמת ששת הימים, למי שידו בעסקים ומשתמט מהצבא על מנת להרוויח כסף בדרכים שאינן כשרות בדומה לחותן שלו. לצדו, שרהל'ה הביאה לידי ביטוי את הליברליות של הדור הצעיר למרות שעל פניו חזותה נראית חרדית.

סיכום : הצגה מצוינת אשר יורדת לנבכי הישראליות ומלאה בחומר למחשבה על אף שהיא רצופה בהומור. מומלץ בחום!