יש לנו חשבון פתוח עם הגרמנים, חשבון שלעולם לא ייסגר. אינני אנטי-גרמני, הייתי פעמים רבות בגרמניה, בעיקר בסמינרים שמטרתם הייתה לשרש את האנטישמיות מהחברה הגרמנית, אורחים גרמנים התאכסנו אצלנו בבית, אבל כשראיתי בקולנוע את סרטו החדש (והגאוני) של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", התענגתי ביחד עם כל הצופים על כל נאצי שחוסל על-ידי הלוחמים היהודיים (אם כי לא התלהבתי מקרקוף הקורבנות והשימוש באלת בייסבול), או סמל צלב הקרס נחרת על מצחו, על כל סצנה בה הקטשופ השפריץ על המסך. אחרי "להרוג את ביל", סרט קודם של טרנטינו, במאי שסגנונו מתאפיין באלימות קיצונית והומור שחור, הגיע תורם של הנאצים להיהרג. הסרט אכזרי, ללא כל ספק, אבל עבורנו, הצופים, זאת אולי מין סובלימציה, מנגנון הגנה, בו דחפים ורגשות אסורים – לפצפץ ראשים נאציים – מתועלים לפעילות חברתית מקובלת, לביטוי לגיטימי של הדחף: צפייה בסרט קולנוע. האלימות בסרט היא אלימות מוקצנת ומופרכת, שאינה קשורה לחיים האמיתיים ולכן אנו רשאים להתענג עליה ללא נקיפת מצפון. הסיפור המתואר בסרט, דמיוני לחלוטין, אבל בשורות כל צבאות בעלות הברית, בכל החילות ובכל החזיתות, בכל דרגות הפיקוד, מטוראים עד גנרלים, לחמו כ-1.5 מיליון חיילים יהודים. בנוסף, בתוככי אירופה הכבושה, בכל המחתרות ובשורות הפרטיזנים, לחמו רבבות יהודים. כרבע מיליון חיילים יהודיים נפלו תוך לחימה עם נשק ביד באויב הנאצי. לאחר המלחמה, התחושה הרווחת בקרב ניצולי השואה הייתה רצון עז לנקמה ברודפיהם. שמעתי סיפורים על מבצעים נגד אנשי האס.אס. והגסטאפו. חיילי החטיבה השנייה של הבריגאדה היהודית למשל, ארגנו את "חוליית המוציאים לפועל". הם נעו באירופה בקבוצות של שלושה-ארבעה, כשהם לבושים מדי הצבא הבריטי והרגו עשרות נאצים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. "בתחילה נהגו לירות כדור בראשם, אחר כך עברו לחניקה בידיהם החשופות. הנוקמים לא נהגו לומר למוצאים להורג שום דבר לפני הביצוע – לא מי היו, או למה הם הורגים אותם. ההרג היה 'כמו הריגת חרק'" (מפי מאיר זורע, חבר בחוליה הנ"ל ולימים אלוף בצה"ל, איש ציבור וחבר כנסת, בויקיפדיה). סיפורים אחרים שלא מצאתי להם אישור, מתייחסים לריבוי תאונות דרכים בהם היו מעורבים חיילי בריגאדה ובהם נדרסו הולכי רגל גרמניים. במקומות שונים ברחבי אירופה הקימו יהודים ששרדו את המלחמה קבוצות נקם. הידועה בהן הייתה "קבוצת לובלין " (או "הנוקמים") של אבא קובנר, מפקדו לשעבר של הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה, שסיסמתו נלקחה מנאומו של קובנר, "אל נלך כצאן לטבח!" קבוצת לובלין הורכבה מפרטיזנים שלחמו בגרמנים בפולין. עיקרון היסוד שלה היה "נקמה לאומית – ולא אישית", נקמת עם בעם שקם עליו להשמידו. על פי תיאור שרשם ההיסטוריון ד"ר אבידב מפי בנו של אחד ממנהיגי הקבוצה, פשה רייכמן, תכניתה העיקרית של הקבוצה, הייתה קטל חסר הבחנה באוכלוסיה הגרמנית באמצעות הרעלת מי השתייה בארבע ערים ראשיות: "שישה מיליון, כנגד שישה מיליון". הייתה גם תוכנית ב', להרעלת קציני אס.אס. שהוחזקו במחנות השבויים האמריקאים. תוכנית א' נכשלה, כאשר אבא קובנר נעצר על-ידי הבריטים (כנראה, "עקב הלשנת גורם בכיר בארץ"), אך תוכנית ב' הוצאה אל הפועל חלקית. אל מאפיית מחנה שבויים הסמוכה לנירנברג, בו הוחזקו כ-12,000 שבויים, חדרה קבוצה יהודית, שהספיקה למרוח כ-3,000 כיכרות לחם בארסניק. לפי עיתון מקומי נפגעו 3,800 איש. לא כל הנפגעים מתו, רבים סבלו פגיעות חמורות, אך נותרו בחיים. לגבי מספרם המדויק של ההרוגים ישנן גרסאות סותרות והמספרים נעים בין 200 ל-1,000. ניתן להבין לנפשם של ניצולי השואה שאיבדו את כל משפחותיהם, אך אני שמח, שתוכנית א' נכשלה. אולי היינו סוגרים חשבון עם העם הגרמני, אבל במעשיהם של חברי הקבוצה המעטים (כ-60 איש בסך הכול), היה העם היהודי כולו הופך מעם של נרצחים לעם של מרצחים. ימים אלה חלפו, עברו מזמן. ניצולי השואה שנותרו מדדים כיום בעשור השמיני בחייהם. הדור הצעיר נולד לתוך מדינה בעלת אחת הצבאות המעולים בעולם ויודע לבטח, כי התרחשותה של שואה נוספת לא תיתכן בשום מקום בעולם. למדינת ישראל קשרי ידידות ויחסי מסחר נרחבים עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, בשנת 2000 נאם בכנסת בירושלים נשיא גרמניה בשפה הגרמנית ואף-על-פי-כן, בתת-מודע שלנו מבעבעת שנאה לגרמנים, לא לגרמנים כגון גתה, בטהובן, מרקס, אף לא לכאלה כגון קלאודיה שיפר, אנגלה מרקל, מיכאל שומאכר, או כדורגלני ביירן מינכן, אלא לגרמני הרע המיתולוגי שחיסל את משפחתנו תוך השמעת צחוק שטני. לפני שנים רבות נסעתי עם אשתי ברכבת מאמסטרדם לפראג ונאלצנו לעשות חניית ביניים של מספר שעות בקלן. זאת הייתה בפעם הראשונה שרגלינו דרכו על אדמת גרמניה. במקום לראות את הדום המפורסם, נכנסנו למסעדה, אכלנו ארוחת ערב ולגמנו כוס בירה. אשתי נהגה גם בארץ לשתות לפעמים קצת בירה, אבל זה הגרמני מכיל כנראה אחוז גבוה יותר של אלכוהול. עובדה: המשקה עלה לה לראש! בלילה, כאשר הלכנו לתחנת הרכבת, ראינו בדרך גרמני זקן עם תיק, החוזר אולי הביתה מעבודתו. רעייתי פלטה לפתע: "אני מכירה אותו! הוא הרג את הסבתא שלי!" רק בכוח הזרוע מנעתי ממנה לעשות שפטים באיש. האיבה לגרמנים מוצאת את ביטויה בהזדמנויות שונות ובלתי צפויות. כאשר ב-1992 התרסק מטוס בואינג 747 של אל על בפרוור של אמסטרדם בהולנד,(בכלל פין גזירה שכשל, תקלה שחברת בואינג קיבלה על עצמה אחריות בגינה) ועשרות תושבים – מלבד שלושת אנשי הצוות – נהרגו, הביעו אנשים שונים את צערם על כך שהאסון לא התרחש מעל עיר גרמנית. פעם נכנסתי למסעדה באיטליה עם קבוצת ישראלים ורצינו להתיישב ליד השולחן המשקיף על הנוף, אבל קבוצת צעירים גרמניים הקדימה אותנו. תגובת הצברים הישראליים: "הנאצים תפסו לנו את המקום!" כפי שנאמר באחת הביקורות על "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, סרט מדהים זה, הכובש את טבלת שוברי הקופות בארה"ב, פונה אל "התת-מודע של מיליוני צופים. עבורם הוא כמו חלום ילדות שלא התגשם". אצלנו בארץ זאת היא חלומה של הנקמה היהודית במרצחים הנאצים המפלצתיים. (בצילום: לוחמי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה, עם אבא קובנר במרכז).