אחת המתנות היפות שקיבלתי ליום הולדתי השנה היה זוג כרטיסים ליצירה המוסיקלית החביבה עליי: כרמינה בוראנה. היצירה נוגנה במסגרת קונצרט מרשים, שמעטים ראינו כדוגמתו, באולם האופרה שבמשכן האומנויות בת"א, בידי התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ודן אטינגר המצוין ניצח עליה. (בחלקו הראשון של הקונצרט ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 23 של מוצרט). על הבמה ניצבו מלבד חברי התזמורת גם שלושה סולנים, מאה חברי מקהלות האופרה הישראלית והאיחוד ולפרקים גם כחמישים ילדי מקהלת "בת קול".  

כרמינה בוראנה, היא קנטאטה עלילתית, שחיבר קרל אורף הגרמני בשנים 1935-36. היצירה מבוססת על 24 שירים מתוך קובץ של דברי שירה מימי הביניים, העוסקים בקשת רחבה של נושאים חילוניים: "הפכפכות הגורל והעושר, טבעם החמקמק, המתעתע של החיים, השמחה על שוב האביב ותענוגות השתייה, הזלילה, ההימורים והתאווה" (ציטוט מהויקיפדיה). לשירים רבים בתוך המחזור נימה ארוטית מובהקת. האזנתי ליצירה כבר עשרות פעמים בביצועים שונים ומשונים, כמו-כן, ראיתי מספר גרסאות בטלוויזיה, באחת, הראויה לאזכור, היא הוצגה כבלט ארוטי והמוסיקה התנגנה רק ברקע, אבל הביצוע המוקלט המעניין ביותר בעיניי הוא זה של סייג'י אוזאווה, המנצח על התזמורת הפילהרמונית של ברלין, המלווה על-ידי מקהלה יפנית. אני מוקסם בכל פעם מחדש ממראם של הזמרים מלוכסני העיניים, המבצעים בהתלהבות עילאית יצירות מוסיקליות של באך ומחברים אירופאים אחרים, שתרבותן רחוקה מזה שלהם, כמרחק כדור הארץ מהירח, המושרות לרוב בשפות הזרות להם לחלוטין (במקרה של כרמינה בוראנה לטינית וגרמנית של ימי הביניים).

ראיתי גם לפחות 5-6 ביצועים חיים של הקנטאטה. זאת הדרך המועדפת עליי ליהנות ממוסיקה, כאשר למימד ההאזנה מתווסף גם מימד הצפייה. את המנצח דן אטינגר ראיתי בקונצרט זה בפעם הראשונה ונהניתי מאד מסגנונו הבלתי רגיל והווירטואוזי. אטינגר, שלא למד ניצוח באופן מסודר באקדמיה, מקפץ, מרקד ובכל תנועותיו חי את המוסיקה המנוגנת. לעתים בעבר שאלתי את עצמי, לשם מה זקוקה התזמורת בכלל למנצח? מה הקשר בין האיש המניף את ידיו בקצב על הבמה והתזמורת שעשתה אין-ספור חזרות ומכירה היטב את היצירה? לא כך במקרהו של אטינגר. הוא שולט בעליל על המוסיקאים ומקדים כל צליל מתפרץ, או קטע שקט-שקט, בתנועת יד מתאימה.

כשאתה רואה את התזמורת בעבודתה, אתה גם מבין יותר את היצירה המנוגנת ומבחין בין מרכיביה השונים. כך למשל בקונצרט הזה באופרה, התבוננתי במשך רגעים ארוכים במתופף שהפעיל כלים שונים. גם כאשר נגינת התזמורת הייתה בשיאה, לא הייתה כל בעיה להבחין ברעם התופים, אך רק כשהתמקדתי בנגן וראיתיו מפעיל תוף מרים, או כלי הקשה, כמו המשולש, שצליליו נמוגים בדרך-כלל בקרשנדו התזמורתי, הצלחתי לאתר בבירור את צליליו העדינים.

כאמור, כרמינה בוראנה היא אחת היצירות האהובות עליי ביותר וגם אשתי וחבריי הטובים נהנים ממנה כמוני וכידוע, ככל שמקשיבים יותר ליצירה כלשהי, היא הופכת למוכרת יותר וחביבה יותר, אבל מסתבר, כי יש אנשים החולקים על טעמי. בשעתו, כשעדיין היינו בעלים של כלב - מאז הלך לעולמו, לא רכשנו בעל חיים אחר - עשיתי הכרה בזמן טיוליי עמו, עם שכנה, עולה מאחת הארצות האנגלו-סקסיות, שאף היא הוציאה את חיית-המחמד שלה לסיבוב. התחלנו לשוחח ואף התיידדנו קמעה. היא הזמינה אותי מספר פעמים לביתה וכאשר קיבלתי זוג כרטיסים נוסף לכרמינה בוראנה, הזמנתי אותה ובן זוגה להצטרף אלינו.

נכון, לא ביררתי עמה מראש את טעמה המוסיקלי, אבל הנחתי, כי כאשת עולם אינטליגנטית, גם היא חובבת מוסיקה קלאסית. מה שקרה הדהים אותי. כעבר דקות אחדות בלבד אחר תחילה הנגינה, הגברת קמה, לחשה לי, כי אינה יכולה לסבול יותר ועזבה ביחד עם חברה.

אחר תקרית לא נעימה זאת, הצטננו גם יחסינו. ממילא אין לנו יותר כלב ולא יוצא לנו להיתקל זה בזה במסגרת טיולינו.   

סייג`י אוזאווה מנצח על הפילהרמונית של ברלין בקטע הפתיחה של כרמינה בוראנה: או פורטונה