המחזאי, התסריטאי והבמאי הבריטי - הרולד פינטר - כתב תכנים רבים לתיאטרון, לטלוויזיה ולרדיו, ונחשב בעיני רבים כאחד מחשובי המחזאים במאה העשרים, מה גם שזכה בפרס נובל לספרות. ביצירותיו בנה לעצמו סגנון ייחודי אשר מזוהה עם כתיבתו, ומחזותיו עסקו בעיקר בנושאים יומיומיים לכאורה, אולם טמונה בהם משמעות הרסנית. כמו כן, בין השורות כתיבתו כוללת התייחסות למאפיינים תרבותיים וחברתיים בריטיים, דבר אשר הופך את מחזותיו למבריקים בעיקר עבור אלו, אשר מבינים ניואנסים אלו. מחזותיו המאוחרים יותר עסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים, והוא נפטר בשנת 2008 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

המחזה "בגידה" הוצג בתיאטרון הבימה מספר חודשים לאחר פטירתו של פינטר, והוא מתאר משולש רומנטי במשך שנים ארוכות. אמה ורוברט נשואים באושר, על פניו, אולם היא מנהלת רומן עם ג'רי, חברו הטוב של רוברט שהינו גם שותפן לעסקים. מתברר כי רוברט, הבעל הנבגד, יודע על הרומן שנים ארוכות, שותק, וממשיך לנהל מערכת יחסים תקינה עם ג'רי. זהו סיפור על בגידה, על אהבה ועל חברות, ונשאלת השאלה מה אנו באמת יודעים על בני הזוג שלנו, על עצמנו, על חברינו, ובעיקר על אהבה. פינטר בחר לכתוב את המחזה בסדר כרונולוגי הפוך, החל מחשיפתם של ג'רי ושל אמה בשנת 1977 ועד לשנת 1968 כאשר היו צעירים יותר. בסיכומו של עניין, המחזה מעלה שאלות לגבי מוסריותן של הדמויות, והבגידה אינה רק במסגרת המשולש הרומנטי, אלא גם במשפחה, במקצוע, בחלומות ועוד.

הבימוי של מוני מושונוב היה טוב לפרקים, מאחר שכפי שכתב במסגרת התוכנייה - הטקסטים של פינטר דורשים לא רק שינון, אלא דורשים הבנה של מצב הגיבורים, שאותה יש לפענח, ומבחינת הדרכת השחקנים תחושתי הייתה שהבנה זו לא הושגה כמצופה. במחזה זה ניכר כי ישנם חילופי תפקידים בין הקהל לבין הדמויות, ולעתים נדמה שהקהל יודע דברים שאינם ידועים לדמויות ולהיפך. מעבר לכך, ההיפוך בסדר הכרונולוגי דורש מעברים ברורים בין התמונות השונות, אשר נבנו כמשעשעים, ועל כן היו בעייתיים לטעמי. יתרה מזאת, כאמור, מחזותיו של פינטר כוללים מאפיינים תרבותיים וחברתיים בריטיים, והציניות והאירוניה בהם שופעות לצד האבסורד המודגש, ועל אף שבתוכנייה נכתבו פרטי רקע לגבי אירועים עיקריים בבריטניה בתקופת התרחשות המחזה וכן מקומות ומושגים, נראה כי הצופה הבריטי יפיק מההצגה הנאה מרובה יותר.

התפאורה שעיצבה אלכסנדרה נרדי הייתה מינימלית ביותר, כחלק מתפיסתו של הבמאי, ומעל הבמה הוצג ציר הזמן אשר מתאר את התקופה שבה מתרחשת התמונה הנוכחית ואת ציר ההתקדמות בעלילה. האביזרים הבימתיים שבהם השתמשו בהצגה היו פשוטים, ואולי פשוטים מדיי ביחס למעמדן של הדמויות בסיפור, ועל כן הפנו את עיקר העניין לשחקנים ולדינאמיקה בין הדמויות השונות. עוד יצוין, כי המעברים בין התמונות השונות כללו גם שינויים בתפאורה ובעיצוב הבמה, דבר אשר התבצע כאשר ברקע הושמעה מוסיקה של רן בגנו. התלבושות שעיצבה עינת ניר התאימו הן לדמויות והן לתקופה בצורה טובה, וחשוב להדגיש כי זהו מחזה תקופתי, שלא ניתן להתאימו לימינו. כמו כן, לתאורה שעיצב מאיר אלון היה תפקיד חשוב במעברים בין התמונות השונות, והיא מילאה אותו בצורה מוצלחת.

התרגום של אברהם עוז היה מצוין, וניכר כי הוא הצליח להעביר את רעיונות המחזה בתרגום לצד הניואנסים הבריטיים אשר באים לידי ביטוי בין השורות. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי את הביקורת של פינטר כלפי הדמויות במחזה, את הריאליסטיות של דמויותיו, ואת הסוד אשר חשיפתו מביאה לטריפה מחודשת של הקלפים.

ליליאן ברטו בתפקיד אמה אכזבה אותי מאחר שדמותה של אמה אמורה לעורר סימפטיה, ולכאורה היא היחידה אשר יש בה רגש כלשהו, ולדעתי הדבר לא בא לידי ביטוי באופן המשחק. ניכר כי המשחק שלה היה מוגזם ומלודרמטי יתר על המידה, ולא המחישה את היותה קרועה בין היותה אישה לבין היותה מאהבת.

אבי קושניר בתפקיד ג'רי המאהב היה טוב, אם כי קושניר הוא בעיקר קומיקאי מצוין, ובעוכריו הוא נשאב לכך גם כאשר הוא משחק בדרמה. לעתים התוספות ההומוריסטיות שלו השתלבו בעלילה, והמחישו את האבסורד ואת האירוניה במחזה, אך לעתים חשתי שאינן מתאימות, בייחוד כאשר הוא אמור להיות מפתה ושרמנטי. יחד עם זאת, הוא הביא לידי ביטוי את העובדה שג'רי הינו ילד אשר מסרב להתבגר על אף היותו נשוי ובעל משפחה,מעבר להיותו עסוק בעיקר בעצמו.

מוני מושונוב בתפקיד רוברט, הבעל הנבגד, היה מצוין, וכשחקן מוכשר הוא מצליח ליצוק לתוך כל דמות שהוא מגלם את האופי ואת שפת הגוף המתאימים. רוברט מתגלה כאדם קר, ציני ואכזר, ולמרות שהוא נבגד לכאורה, מופנית גם אליו ביקורת מצד המחזאי, ונשאלת השאלה האם אינו בוגד באישתו או בחברו הטוב.

יצוין, כי בהצגה השתתף גם השחקן הצעיר מני פלורנטין בתפקיד המלצר.

סיכום : ליליאן ברטו מאכזבת, מעבר לכך שזהו מחזה תקופתי ותרבותי אינו יכול להיות ממוצה היטב בישראל.