בימים אלו מוצגים בחלק מהתיאטראות בארץ מחזות אשר עוסקים בהיבטים פרטיים ואישיים של תקופה היסטורית מוגדרת, וכך למשל בתיאטרון בית ליסין הועלתה ההצגה "אנדה", אשר מתארת דילמה ערכית ומותחת ביקורת פוליטית וחברתית סביב אירועי משפט אייכמן בשנות הששים, ובתיאטרון הקאמרי הועלתה ההצגה "היה או לא היה", אשר מתארת את סיפור אהבתם של המשורר אלכסנדר פן ושל השחקנית חנה רובינא סביב המאבק הספרותי בין ביאליק לבין שלונסקי לפני קום המדינה. המחזה "לילה במאי" אשר מועלה בימים אלו בתיאטרון הבימה, נכתב ע"י א.ב. יהושע, אחד הסופרים הבולטים בישראל, אשר גם זכה להכרה בעולם כולו ואף הוענק לו פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות.

המחזה מתאר את סיפורה של משפחה ירושלמית המתגוררת בשכונת רחביה ערב פריצת מלחמת ששת הימים. האם הזקנה, רחל, הוזה שהיא רואה פליטים קטנים אשר ישנים על מדרגות ביתה, והיא כמעט דורכת עליהם. בתה, תרצה, בעידודו של אחיה אבינועם, מארחת את בעלה לשעבר, עמיקם, אשר חדל לכתוב שירים והתגייס למלחמה הקרבה עליה שמע במסגרת שהותו באפריקה. בעלה הנוכחי של תרצה, ד"ר אסף לוין, נאלץ לבלות ימים ולילות במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים, ועל כן כמעט שאינו נמצא בבית. גם נעמי, חברתו לחיים המבוגרת של אבינועם, מגיעה לירושלים, ואילו עמיקם מגיע עם נועה, חיילת שברצונה להופיע בפני חיילים. בלילה ארוך בחודש מאי המציאות והדמיון מתנגשים זה בזה, והמשפחה מסתגרת בביתה על רקע סגירת מיצרי טיראן ע"י נשיא מצרים נאצר ועל רקע תחילתה של מלחמת ששת הימים.

יצוין, כי המחזה של א.ב. יהושע זכה כבר להפקות קודמות בתיאטרון, ובמידה מסוימת ניתן למצוא אותו כלא רלוונטי. יחד עם זאת, הרלוונטיות של המחזה נמדדת לא רק בעלילה הכתובה היטב ובדמויות המורכבות, כי אם בנושא הזיכרון הפרטי של כל אחד מאירוע היסטורי, שכן כל אירוע היסטורי משמעותי נצרב גם בזכרון האישי, ומרבית האנשים זוכרים במדויק היכן היו ומה עשו באותו רגע נתון. בעיניי, דווקא בשל הקשר ההדוק שבין ההיבט האישי לבין ההיבט הלאומי למחזה ישנו ערך חשוב, שכן בסופו של דבר היבטים אלו משפיעים זה על זה, מה גם שמדובר במלחמה שנחרטה עמוק בזיכרון הציבורי והשלכותיה מורגשות עד ימינו אנו.

הבמאי אילן רונן יצר הצגה מעניינת וזורמת, ויחד עם צוות השחקנים עיצב דמויות מרתקות במיוחד, אשר כל אחת ואחת מהן עומדת בפני עצמה. למעשה, כבר במחזה פרט לאווירה הכללית של הימים שקדמו למלחמה, כמעט שאין עיסוק במלחמה עצמה, אלא בסיפור הפרטי של אותה המשפחה. דרך הדמויות המורכבות מצליח רונן להביא באופן מובהק ביקורת חברתית לגבי הפער שבין העיסוקים האישיים לבין העיסוקים הלאומיים, ובולט במיוחד כי כל אחת מהדמויות מתוסבכת במידה מסוימת. ברם, הקשר בין הטירוף בבית המשפחה לבין החרדה הלאומית עם סגירת מיצרי טיראן אינו בא לידי ביטוי במידה לה ציפיתי, וניתן לומר שקשר זה מקרי בהחלט, וישנו מיקוד דווקא במשפחה ולא במלחמה. לעומת זאת, בהחלט באה לידי ביטוי העובדה שבעתות משבר המשפחות בישראל נוהגות להתכנס יחד, ודווקא מתוך התכנסות זו נוצרים קונפליקטים ומתחים.

התפאורה שעיצב ערן עצמון הייתה יפהפייה והיטיבה לתאר את הבית הירושלמי הקלאסי בשכונת רחביה. במחזה מוזכר כי הבית זכה לשיפוצים ולשינויים מבניים בעקבות שינויים בהרכב המשפחה, והדבר מומחש בתפאורה עצמה, וכמו כן התפאורה הפרידה בצורה מוצלחת בין המתרחש בבית לבין מה שמתרחש מחוצה לו, ומכאן ההשקה בין ההיבט האישי והפרטי לבין ההיבט הלאומי והחברתי. ילנה קלריך בחרה תלבושות טובות עבור הדמויות השונות, אשר תתאמנה אליהן באופן מדויק, והתאורה שעיצב מאיר אלון הייתה טובה, ושיקפה את השעות הארוכות של אותו הלילה בחודש מאי. בנוסף, את ההצגה מלווה מוסיקה של אורי וידיסלבסקי והקלטות קריינות היסטוריות ומשוחזרות.

דבורה קידר בתפקיד האם, רחל, הייתה נפלאה, והיא מצליחה לגנוב את ההצגה ולספק לא מעט רגעים קומיים ונוגעים ללב, שכן נדמה לעתים שעל אף שמחשיבים אותה כחולה בין אם פיסית ובין אם נפשית, היא נורמלית לחלוטין גם ביחס לדמויות האחרות שהינן מתוסבכות למדיי. כמו כן, היא הביאה לידי ביטוי את הפער שבין המציאות לבין הדמיון, ולמעשה החלום שלה בא לידי מימוש, גם אם לא במדויק.

יובל סגל בתפקיד הבן, אבינועם, מגיש תפקיד מצוין, מורכב, כריזמטי ומשוחק היטב, והוא מביא לידי ביטוי יכולות דרמטיות מרשימות, תוך שהוא מדגיש את היותו נמהר, דומיננטי, לוחץ ואנרגטי. אבינועם מתגורר עם אישה המבוגרת ממנו, בה הוא ככל הנראה מוצא תחליף לאימו עמה אינו מסתדר, וניכר כי יחסיו עם אחותו גובלים בגילוי עריות, ורמזים נוספים לכך שהוא בעל אופי סוטה מובאים לאחר מכן כאשר הוא יוצא עם נועה החיילת לטיול ברחובות ירושלים בשעת לילה מאוחרת, ומפשיט אותה מבגדיה כשהיא ישנה.

עידית טפרסון בתפקיד הבת, תרצה, הייתה טובה, אם כי זכיתי לראות אותה בתפקידים טובים יותר בתיאטרון. בתחילת ההצגה היא שיחקה את הדמות באופן שאינו אמין, אולם הדבר השתפר במהלך ההצגה. יחד עם זאת, היה ברור כי מערכת היחסים בינה לבין אחיה הינה בעייתית.

דב רייזר בתפקיד בעלה, אסף, היה מצוין, ולמרות שזמן הבמה שלו מצומצם יחסית, הוא מצליח לעצב את דמות הרופא הפסיכיאטר באופן מדויק ומפורט. יחד עם טפרסון הוא שיקף את מערכת היחסים העכורה ביניהם, אשר כבר בתחילת ההצגה מוצאת את עצמה לפני עלייה על שרטון, ונדמה שדינה נחרץ. שרון אלכסנדר בתפקיד בעלה לשעבר, עמיקם, נכנס היטב לדמותו של המשורר שסובל מיובש יצירתי ומנסה להתרפק על העבר, דבר אשר בא לידי ביטוי בניסיון להחיות את אהבתו לתרצה בעידודו של אבינועם.

טטיאנה קנליס - אולייר בתפקיד חברתו לחיים של אבינועם, נעמי, הייתה טובה מאוד, ומיצתה את התפקיד הקטן יחסית בצורה מוצלחת, תוך שהיא מביאה לידי ביטוי את דאגתה לאבינועם ואת החשש שלה שלא יחזור מהמלחמה אם יידע שקיבל את צו הגיוס. יתרה מזאת, המתח שבין היותה דמות אם עבור אבינועם לבין היותה המאהבת שלו היה מורגש והובא לידי ביטוי בצורה מדויקת.

נלי תגר בתפקיד נועה, הייתה אנמית מדיי לטעמי, ונוכחותה הבימתית לוקה בחסר, והיה ניתן לתת משקל גדול יותר לעיצוב דמותה.

סיכום : דרמה משפחתית ישראלית המשוחקת היטב. מומלץ בחום!