הסופר האמריקאי ג'יימס א. מישנר כתב בשנת 1948 את הרומן "Tales Of The South Pacific", ועבורו זכה בפרס הפוליצר היוקרתי. כבר שנה לאחר מכן צמד היוצרים האמריקאיים ריצ'ארד רוג'רס ואוסקר המרשטיין כתבו יחד מחזמר בהשראת הרומן שכתב מישנר, כאשר המחזה נכתב ע"י הבמאי והכותב האמריקאי ג'ושוע לוגאן וע"י אוסקר המרשטיין, ונחשב מוצלח בזכות היכולת לשלב ולחבר בין דמויות בהן השתמש מישנר במגוון סיפורים שכתב וליצור מהם עלילה אחידה. כמו כן, המרשטיין כתב את הפזמונים למחזמר, ואילו רוג'רס הלחין את המוסיקה, ולמעשה נושא האפלייה הגזעית אשר מהווה את הרעיון המרכזי במחזמר, אפיין את אותה התקופה בתיאטרון האמריקאי גם במחזות אחרים.

"South Pacific" נחשב בעיני רבים כאחד ממחזות הזמר המוכרים והיפים ביותר, וזאת בזכות מספר שירים שהפכו ללהיטים : "I'm In Love With A Wonderful Guy", "Bali H'ai", "Younger Than Springtime", "Happy Talk" והמוכר ביותר - "Some Enchanted Evening". כאמור, המחזמר עלה לראשונה בברודווי בשנת 1949, והפך מיד להצלחה גדולה, והינו המחזמר היחיד אי פעם שזכה בכל ארבעת פרסי הטוני לשחקן ולשחקנית הטובים ביותר, ומלבד זאת זכה בפרסי טוני נוספים. בשנת 2008 הופקה העלאה מחודשת של המחזמר בברודווי בתיאטרון ויויאן ביומונט במרכז לינקולן, ואף היא זכתה להצלחה גדולה וכן זכתה בשבעה פרסי טוני : המחזמר הטוב ביותר בהעלאה מחודשת, בימוי, שחקן ראשי, עיצוב תפאורה, עיצוב תלבושות, עיצוב תאורה ועיצוב הסאונד.

העלילה מתרחשת בשניים מהאיים בדרום הפסיפיק בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועוסקת בעיקר בשני זוגות : האחות בחיל הים האמריקאי נלי פורבוש ובעל האחוזה הצרפתי אמיל דה בק ; ליאת הצעירה המקומית בתה של הרוכלת מארי וקצין חיל הים האמריקאי ג'ו קייבל. נלי מגיעה אל האי יחד עם חיל הים האמריקאי, והיא ואמיל מתאהבים, אולם הוא מסתיר ממנה שיש לו שני ילדים מאישה מקומית כהת עור. ג'ו מגיע אל האי בגין משימת ריגול מיוחדת נגד יפן, ומבקש מאמיל לסייע לו כמדריך משום שהוא מכיר את האיים היטב, אך אמיל מסרב מתוקף אהבתו לנלי ומתוקף הרגשת ניכור. ג'ו פוגש את הרוכלת מארי, אשר משכנעת אותו להגיע אל האי הסמוך, באלי האי, ושם הוא פוגש את ליאת, צעירה מקומית, שלאחר מכן מתברר שהיא בתה של מארי, והאחרונה חושבת שג'ו יהיה בעל מתאים לבתה. נלי מגלה שלאמיל יש שני ילדים מאישה מקומית כהת עור, וג'ו מבין שלא יוכל להינשא לאישה כהת עור, ושניהם מחליטים לבטל את אירוסיהם לבני זוגם. לבסוף, ג'ו מת במבצע הצבאי, וכשאמיל חוזר היא מחליטה להינשא לו למרות הדעות הקדומות.

הבימוי של ברטלט שר היה מצוין ומרשים, והוא היטיב לשלב בין קטעים מוסיקליים המבוצעים בהרכב מלא של צוות השחקנים לבין קטעים מוסיקליים המבוצעים בהרכבים קטנים יותר או ע"י שחקן אחד בלבד. באופן זה, הוא מיצה היטב את המוסיקה ואת השירים שכתבו רוג'רס והמרשטיין בהתאמה, ובאמצעות העיצוב הבימתי העביר לקהל את הרגשות המתעוררים מכל אחד מהקטעים המוסיקליים. יצוין, כי המחזמר אינו מושר כולו, ועל כן מחייב שימוש בצוות שחקנים איכותיים לצד זאת שהם זמרים בעלי יכולות קוליות טובות, מה גם שבמחזמר טמונה ביקורת חברתית ברורה, אשר מובאת לידי ביטוי ביתר שאת דרך אופן הבימוי. יתר על כן, שאלת הרלוונטיות של המחזמר העסיקה רבים לאור ההחלטה להעלות אותו באופן מחודש חרף העובדה שמדובר במחזמר אמריקאי קלאסי. ובכן, לטעמי, למרות התמורות החברתיות הרבות ביובל האחרון בנושא הגזענות, ניכר כי העניין לא עבר מן העולם לחלוטין, ובמידה מסוימת נדמה שלא יעבור לעולם, ועל כן המחזמר עודנו רלוונטי.

התפאורה שעיצב מייקל ירגן נעה בטבעיות בין פשטות ומינימליזם לבין שימוש במיטב האמצעים הבימתיים הקיימים כגון במה מתרוממת ותפאורת רקע מרשימה ומתחלפת. בהתאם לתפיסת הבמאי התפאורה הותאמה היטב לכל אחד מהקטעים במחזמר, ובאופן זה השלימה היטב את יכולות המשחק ואת הביצועים הקוליים. כמו כן, התלבושות אשר עוצבו ע"י קתרין זובר היו יפהפיות ומגוונות, ומעבר לכך שהתאימו היטב לדמויות, הן הוסיפו עושר בימתי. התאורה שעיצב דונלד הולדר הייתה טובה מאוד, ואף היא תרמה רבות בייחוד בקטעים המוסיקליים.

הכוריאוגרפיה העשירה שעיצב ג'ו לאנגוורת' הייתה בולטת בעיקר בקטעים המוסיקליים שבוצעו ע"י כלל צוות השחקנים. בנוסף, רוברט ראסל בנט אשר יצר תזמורים חדשים לשירים עשה עבודה מוצלחת, שכן הצליח לרענן את המחזמר הקלאסי בן ששים השנים ולתת לו גוונים עדכניים יותר. על התזמורת הנהדרת שהוצבה בתחתית הבמה המתרוממת ונחשפה רק בחלק מהמחזמר ניצח היטב פרד לאסן, על כל שלושים נגניה, וזאת בהתאם להפקה המקורית בברודווי.

פאולו סוט בתפקיד אמיל דה בק היה מעולה, ומדובר באחד מזמרי הבריטון הבולטים באופרה כיום, ועבור תפקיד זה, כאמור, זכה בפרס הטוני היוקרתי לשחקן הטוב ביותר במחזמר. מעבר ליכולת קולית מרשימה במיוחד הוא גם שחקן מצוין, אשר מצליח להעביר בביצועיו וגם במשחקו ניואנסים קטנים הנוגעים לדמותו של אמיל דה בק, שהינו מתבודד ומתרחק מהחברה. ניכר כי התאהבותו בנלי הייתה שינוי מרענן גם מבחינתו, והוא היה מודע מראש לקשיים בכך. במחזמר הוא מבצע שני שירים בלבד כסולן - "This Was Nearly Mine" וכמובן "Some Enchanted Evening", אך הוא מבצע זאת באופן מרשים במיוחד ומותיר את חותמו.

לורה אוסנס בתפקיד נלי פורבוש הייתה מעולה אף היא, וקול הסופרן שלה מגיע לגבהים מרשימים במיוחד ונותר יציב וחזק, ואין ספק כי ליהוקה לתפקיד הינו בחירה מיטבית, שכן מבחינה חיצונית היא תואמת לדימוי הסטריאוטיפי של האחות האמריקאית. למעשה, היא הדמות המרכזית במחזמר, ועל כן היא גם מבצעת את רוב השירים כסולנית ובאופן ראוי לשבח ולהערכה : "I'm In Love With A Wonderful Guy", "I'm Gonna Wash That Man Right Outa My Hair" ואחרים. גם הדואטים שביצעה לצדו של סוט היו נפלאים ומרגשים : "Twin Sooliloquies" ו- "This Is How It Feels".

אנדרו סמונסקי בתפקיד הקצין ג'ו קייבל היה נפלא, ואף הוא מצטיין ביכולת קולית נהדרת וביצע את השיר "Younger Than Springtime" בצורה מרגשת במיוחד, וכך גם את השירים "My Girl Back Home" וכן "You've Got To Be Carefully Taught". דמותו של ג'ו היא בעיניי הדמות המורכבת ביותר במחזמר, שכן התלבטויותיו בין אהבתו לליאת לבין רצונו לחיות כאמריקאי מן השורה עוררו גם הזדהות ושידרו אמינות, והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בקטעים המוסיקליים שהוא מבצע.

מריאן הו בתפקיד הרוכלת מארי הייתה מצוינת, ולו בשל היכולת ליצוק אמינות רבה לתוך הדמות באמצעות משחק מוקצן וחידוד התכונות האופייניות לרוכלת המעוניינת להציע את מרכולתה למכירה. מלבד זאת, היא מילאה את התפקיד בהומור רב, והביאה לידי ביטוי את רצונה בחיים טובים יותר עבור בתה. לי ג'ון לי בתפקיד ליאת בתה הייתה אף היא מצוינת, שכן במשחק נקי ממילים כמעט לחלוטין היא הצליחה ליצור דמות מעניינת למדיי.

יצוין, כי במחזמר משתתפים עוד שחקנים רבים אשר יוצרים יחד מקהלה מרשימה ותומכת, אשר עושה את מלאכתה נאמנה : לריסה רומיין (נאנה, בתו של אמיל), לוקה קיין (ג'רום, בנו של אמיל) ושלושים שחקנים ורקדנים נוספים.

סיכום : מחזמר עטור פרסים, שעוסק בנושא שלא נס ליחו, וכולל שירים נפלאים שהפכו לקלאסיקה בפני עצמם. מומלץ בחום!