ישנן מעט מאוד שאלות מאוסות ומעצבנות יותר מהתהייה הקיומית: "מהי אומנות ?"מתי הופך רצף שורות מקוטעות- היטב לשיר או סיפור, ומתי לבדיחה על חשבון הקורא? מתי אסלה היא פסל פיגורטיבי ומתי רהיט יומיומי מתבקש המשמש לעשיית צרכים או כל פעילות אינטימית אחרת בשירותי מועדון (או צילום ווידוייך האישיים מעליה, תלוי לאיזה מוסד לימודי על-תיכוני אתה משתייך)?

מתי לגיטימי לפרוש את סיפור חייך המורחב, בראשי פרקים ונספחים, בפתיחת כתבה עיתונאית, ומתי זהו אותו ניו-ג'ורניליזם נודע לשמצה של צעירים חסרי נסיון ורוויי חשיבות עצמית? מתי כבר מוגזם לדחוף שאלות בפתיחת ביקורת וחייבים להמשיך הלאה בחיים?

ומתי, וזו השאלה העיקרית בעצם, הופכת העשייה הקולנועית מדאחקה מצולמת היטב בתקציב ניכר- לאומנות?...

"פלאנט טרור" של רוברט רודריגז ("עיר החטאים", "דספרדו", ולדאבונו גם "ספיי קידס" האווילי) נוצר כחלק מפרוייקט "גריינדהאוס" שלו ושל טרנטינו, שכולו מחווה מלאת אהבה והערכה לסרטי האקספלויטיישן של שנות ה-70.
סרטים זולים וחסרי חשיבות, רוויי דם, מכות, איברי גוף חשופים ואיברי גוף מתעופפים באוויר, עם חריקות ושריטות על סליל הצילום, ולעיתים סלילים שלמים חסרים (לרוב אלו שכללו סצינות ספציפיות במיוחד, שהמקרינים העדיפו לשמור לעצמם לרגעים אינטימיים יותר). סרטים שהוקרנו בעיקר בדרייב-אין, בזה אחר זה, ושימשו תירוץ לבחורים מסוקסים לכרוך זרועותיהם סביב צעירות תמות, בדיוק ברגע בו ידו האפורה-ירקרקה של הזומבי פורצת מתוך הקבר הטרי.

סרטים אלו לא נוצרו מתוך מטרה להיות יצירות אומנות, חלילה, ומעולם לא הוגדרו ככאלה. מטרם היחידה, בה לרוב עמדו בכבוד, הייתה לשמש ככלי בידורי טהור, שיעביר לצעירים ערב שלם של צחוק, גועל ואימה, ויגרום לאיבוד בתוליהן הזכים של יותר מדי נערות. ואם זו ההגדרה הראשונית, וזו הצהרת הכוונות, מה רע בזה בעצם?...

גם "פלאנט טרור", בניגוד ל"חסין מוות )חלקו של טרנטינו בפרוייקט) המנסה לפרק את הז'אנר, לשחק איתו ולבדוק את גבולותיו, נוצר בדיוק מאותן סיבות. הוא מהווה העתקה מושלמת, גם אם משועשעת ורוויית אירוניה לעיתים, של אותם סרטים וותיקים, ואין לו כל כוונה לצרף להם ערך מוסף או מבט ביקורתי.

הוא שם בשביל הכיף, בשביל הצחוקים, בשביל לעזור לבחורים המסוקסים של שנות האלפיים להשכיב את אותן צעירות, כבר תמימות הרבה פחות, בדיוק באותן דרכים נלוזות. ואם צריך גם לצחוק קצת בדרך- מה טוב! הרי ידוע שבימינו מצחיקנות היא מקדם הסקס-אפיל המוביל אצל הבחורות הנכונות... ולעזאזל, הוא יודע לעשות את העבודה.

עלילת הסרט (עד כמה שניתן להגדירה כך) מתרכזת בצ'רי- רקדנית גו-גו חושנית ומתוסכלת, שבצירוף מקרים מופלא מצליחה באותו ערב גם לעזוב בסערה את עבודתה, גם להיפגע בתאונת דרכים, גם להיתקל באקס המיתולוגי בבאר מקומי, ולבסוף גם לאבד את אחת מרגליה בהתנגשות מצערת עם זומבים אוכלי אדם. כן, זומבים.

מתברר שבדיוק באותו ערב, בסיומה של עסקה לא מוצלחת של ברוס וויליס בבסיס הצבאי הסמוך, דלף גז מסוכן שהופך את כל הבא איתו במגע לזומבי דוחה ונוטף מוגלה, שחש צורך עז לנשנש את סובביו.

צ'רי, יחד עם חבורה הכוללת את חברה לשעבר "אל בריו"- מעין השולף הזריז במערב, שעברו המסתורי אינו ידוע וכנראה לא יתגלה לעולם, מרדימה בבית חולים ששתי ידיה משותקות וצריכה להגן על בנה הקטן מבעלה המנתח הסאדיסט, ועוד שלל דמויות מופרכות (בהן שוטרים, בעלי פונדקים, מדעני אטום, ואלוהים יודע מי עוד, איבדתי אותם בשלב מסוים), נאלצים להתאחד ולנסות להציל את האנושות מפני המתקפה, בכל דרך אפשרית

.
העלילה מסתבכת, מתפתלת, תופסת תפניות נטולות הקשר וחסרות שחר, ומדממת את עצמה למוות בשלל הצורות היצירתיות שניתן לדמיין. מעולם לא נראה עוד בקולנוע המודרני מפגן כה פוטוגני של אשכים קטועים מתגלגלים על הרצפה, איברי מין הנוטפים ומתנדפים אט-אט, תתי-מקלע המשמשים כתחליף רגליים, פתיחת דלת מכונית באמצעות ידיים משותקות הנתונות באזיקים, וסודות כמוסים המניבים את רוטב הבארביקיו המושלם.מי צריך יותר?...

ובאמת, אם מצליחים לנתק את עצמנו, רק לרגע, מהציפייה שלסרט אמורה להיות איכות אומנותית כלשהי או איזו משמעות- מגלים שמדובר בהנאה שאין כמוה. זה סרט טיפשי, אווילי, מגוחך, מזעזע, בהחלט לא מיועד לילדים, קשישים, נשים בהריון, או כל אדם בעל בריאות נפשית מוכחת שנחרד מאיברים כרותים. אין בו שום ערך מוסף. שום משמעות. שום רגע בו ניתן להיאנח בהזדהות ולהתפייט על דקויות האבחנה והמחווה המינימליסטית לטריפו. אבל יש כאן שריטות. וסלילים חסרים. ודם. ויזע. וצחוק. והנאה מושלמת. ובעיקר, יש כאן נשמה .ואהבה אמיתית לקולנוע, ולטירוף, ולחיים.

אז אולי זו לא אומנות, ואולי גם כתיבת ביקורות אישית, ניו-ג'ורנליזם אם תרצו, היא גם לא. אבל זה כיף, ומבדר, וגם לזה יש מקום.

אז בעצם, בינינו, מה עוד צריך?...