צעיר בעל שיער סבוך ומשקפי ראייה עגולים מיטיב את ידיו בכיסי מעילו הרחב. עמידתו שפופה, מכונסת בעצמה, מלאת רצינות וחשיבות עצמית. פניו מביעות ארשת מהורהרת, מיוסרת, חסרת רחמים. הוא מתיישב ישיבה כפופה על שפת נהר תחת גשר. צופה בגופת נערה יפה, מוטלת על הארץ. ידה עטוית הצמידים שקועה, חסרת חיים, בתוך המים הצלולים.

הוא מוכרח לפענח את תעלומת מותה, הוא יודע. לא נותרה עוד מטרה אחרת בחייו השחונים. אנו מביטים בו מגובה קרקע עכשיו. רואים את נעליו. את ידה של הנערה. את צמידיה הכחולים הבוהקים, בולטים על הרקע האפרפר. התמונה מיטשטשת.

זהו ברנדן (ג'וזף גורדון לוויט, הזכור כילד מהסדרה "מפגשים מהסוג האישי"), המתבודד החריף והשקט, וזוהי אמילי (אמילי דה-ראבין), חברתו לשעבר, שנטשה אותו לטובת חברת המעמד הגבוה. הוא יוצא עכשיו למסע בלתי-נמנע של חשד ונקמה, לפתור את תעלומת מותה ולהביא את האשמים על עונשם. חמוש בתבונתו, אומץ לבו וכשרון הבילוש המפותח שלו, וכן בחבר גאון, מעיל רחב והליכה שפופה ומיוסרת על רקע שמיים קודרים.

האם זהו עוד סיפור בלשי של ריימונד קארבר? פילם נואר בסגנון "הנץ ממלטה" משנות ה-40? מטוס? ציפור? סופרמן?... התשובה, למרבה הפליאה, שלילית.

סרט הביכורים של ריאן ג'ונסון (זוכה פרס חבר השופטים ל"סרט המקורי ביותר" בפסטיבל סאנדנס 2005) ממקם עלילת פילם נואר קלאסית דווקא בתיכון אמריקאי טיפוסי בן זמננו. הוא מעמת את האאוטסיידר מבחירה, הנוהג לאכול את ארוחות הצהריים שלו לבד בחצר האחורית של בית הספר ("ארוחת צהריים היא עניין מסובך", מכריזה אחת הדמויות ברצינות תהומית), גם עם חבורת העשירים המקובלים, לטובתם נטשה אותו חברתו לשעבר, וגם עם סוחרי הסמים הצעירים וחסרי המצפון המוכרים קוקאין לקטינים בלי לחשוב פעמיים. הרחובות שוממים, האווירה קודרת, והקלאוסטרופוביה פושה בכל.

הסרט משתמש במאפיינים קלאסיים של הפילם-נואר ("סרט אפל". סגנון קולנועי המזוהה בעיקר עם סרטי פשע, אשר היה פופולארי במיוחד בשנות ה-40 וה-50 של המאה המודרנית), ועושה בהם לצרכיו: פלאשבקים, אווירה קודרת, ניגודי צבעים בולטים, זוויות ראייה יוצאות דופן (במיוחד צילום מגובה הרצפה, כך שמתקבל הרושם שהצלם זחל על גחונו בעקבות השחקנים כחצי מזמן הצילומים. בתחילה זה מרשים, בשלב מסוים כבר די מטריד,) תקריבים ארוכים ושקטים ותאורה עמומה.

גם הגיבור מעוצב על פי כל כללי הז'אנר:  שקט, קשוח, לא נטול פגמים ומסור לחלוטין למשימתו. "הבלש הקשוח" הקלאסי, קרבות האגרופים שהוא נאלץ לספוג לכל אורך הסרט, המשמשים כחלק מתכניתו להתקרב לפתרון התעלומה, כמעט ואינם משפיעים עליו. הוא מדמם מכל איבר אפשרי, רגליו קורסות והוא משתעל ומשתנק ומתעלף ללא הרף- ובכל זאת ממשיך במשימה. מבלי לעצור. בלי לחשוב פעמיים האם זה בכלל שווה את המחיר.

דמויות המשנה מרשימות וטיפוסיות לא פחות: החבר הגאון, "המוח" (מאט או'לירי) שמפליא, כמיטב הקלישאה, לפצח קובייה הונגרית במהירות המקסימלית (שלא לדבר על משקפי הראייה הסמליות). הפאם-פאטאל היפהפיה, לורה (נורה זטנר), שמפתה את הגיבור ואין לדעת האם ניתן לסמוך עליה או לא. סוחר הסמים הבכיר והמסוכן המכונה "המסמר" (לוקאס האס), המסתגר בביתו עם גלימה ומקל הליכה ובהחלט ניתן לחשוד כי ינגוס בקרוב בצוואר חולף, ועוד רבים וטובים (או רעים. בפילם-נואר הטיפוסי, ההגדרות תמיד נזילות). רובם ככולם צעירים. רובם ככולם מבריקים. רובם ככולם מתוחכמים ומתמחים ביריית דיאלוגים שנונים להפליא, המתובלים אינסטינקטיבית בביטויים שלומר עליהם שנתקעו באייטיז יהיה אנדרסטייטמנט, כיוון שהפורטיז מתאימים להם הרבה יותר.

וכאן, בעצם, מתחילה הבעיה. זהו סרט מסוגנן, אין ספק בכך. עשוי לפי כל כללי הז'אנר, אך גם מותאם להפליא למציאות העכשווית. הוא רוויי בשנינויות, מהנה, מבריק לעיתים, ולא חף מהומור ומודעות עצמית. אך בכל הנוגע לאמינות בסיסית, לעומת זאת, נדמה כי לא הושקעה בו יותר מדי מחשבה.

ברנדן בן ה-18 צועד ברחובות העיר בחשיבות עצמית של אדם שראה כבר יותר מדי בחייו, וכמי שכל עול העולם מונח על כתפיו הצנומות. מנהל שיחות רציניות להפליא תוך יריקת דם מאסיבית, על משמעות מיקום ארוחת הצהריים, מסיבת ההלואין האחרונה וההפקה של מגמת תיאטרון. הוא מתהלך בשפיפות, ידיו בכיסיו, מהגג בתבונה ומנהל חילופי האשמות ממזריים עם לורה ועם השחקנית המפתה מחוג הדרמה. הוא מדמם. הוא קורס. הוא מאבד הכרה. אך אף לא לרגע אחד את השנינות המושרשת בו.

אחר הוא יושב ליד שולחנו של "המסמר" המתבודד והמאיים, שעה שאמו של זה, דמות ההורה היחידה בסרט, מציעה להם בחביבות מיץ תפוזים כפרי שיהלום את הקורנפלקס בחלב. ממאנת, בתמימות חסרת בסיס, להבין כי בנה סוחר סמים בכיר וחבריו הבריונים אינם שם לשם מרתון טאקי ספונטני. ואז יושב עם סגן מנהל בית הספר, אשר בחוסר יכולתו להתמודד עם השחיתות הפושה בקרב הצעירים, מבקש ממנו שיתפקד כמודיע וידווח לו מה קורה בשטח, בתמורה להעלמת עין מחוסר תפקודו כתלמיד.זהו עולם של צעירים. למבוגרים אין מקום בו.

ניתן לראות בכך אמירה חברתית כוללת, אומנם, על הכאוס ואוזלת היד של הרשות המפקחת בחיינו, אך הרושם העיקרי המתקבל הוא דווקא של תרגיל סגנוני בלתי אמין. שלא לדבר על העדרם המוחלט של הוריו של ברנדן לכל אורך הסרט, שעה שהוא מסתובב ברחובות מדמם וכושל וכל מהותו משוועת לאשפוז מיידי, מה שמעורר מיד את היצר האימהי והשאלה המתבקשת: "ילד, איפה ההורים שלך?"...

כך שבסיכומו של דבר, זהו סרט עצמאי וקטן שאינו חף מבעיות. הוא נדמה בעיקר כתרגיל של סטודנט מצטיין לקולנוע, שהתארך מעט יתר על המידה. הלוא, כשחושבים על כך, מה בעצם המטרה בהעברת מבנה הפילם-נואר הקלאסי לתיכון מודרני? מהי האמירה הטמונה פה? האם ישנה כזו בכלל?...

ובכל זאת, ועל אף הספקנות, ההסתייגויות, חוסר האמינות הכללית, והתחושה שהסרט כולו, על התלבושות המפליאות בהתכתבותן עם הז'אנר ועיצוב הדמויות המצוין שבו, אינו אלא תרגיל מחוכם בסגנון -מדובר, בסך הכל, במעט פחות משעתיים של סיפור מוצלח, מותח, ומלא שנינות והנאה יתרה. כך שגם אם, במקרה זה, לא מדובר בגאונות, ואף לא במטוס, ציפור או סופרמן-

בהחלט ניתן לקרוא לביקורת הספציפית הזו, המלצה.

תסריט ובימוי: ריאן ג'ונסון
שחקנים: ג'וזף גורדון-לויט,
לוקאס האס, נח פלייס,
מאט או'לירי, נורה זטנר
ארה"ב  2005  110 דקות