בתיאטרון הקאמרי מועלה בימים אלו המחזה "גטו", אשר נכתב ע"י המחזאי יהושע סובול בשנת 1983, והפך עם השנים להצלחה בינלאומית, יותר מכל מחזה ישראלי אחר, ובין השאר תורגם ליותר מעשרים שפות, הועלה בעשרות תיאטראות מהמובילים בעולם, וזכה לביקורות מהללות ובפרסים שונים. תריסר שנים חלפו מאז הועלה המחזה בפעם האחרונה בישראל, בזמנו בתיאטרון חיפה בבימויו של יהושע סובול, ועדיין היא זכורה לי כהפקה מרתקת, מרגשת ומשוחקת היטב, אולם מאחר שהתיאטרון הקאמרי גייס לטובת ההצגה את מיטב שחקניו תחת ניצוחו של עמרי ניצן, סקרנותי רק גברה.

סיפורו של התיאטרון בגטו וילנה הוא סיפור מרתק ועוצמתי, ובתקופת פעילותו האולמות היו מלאים עד אפס מקום, והכרטיסים נרכשו שבועות לפני מועד ההצגה, ולמעשה עד לחיסול הגטו בשנת 1943 הועלו יותר ממאתיים הצגות, ומניין הצופים הסתכם בעשרות אלפים. כמו כן, הפעילות התרבותית התרחבה גם לספריות, ליצירה אומנותית במוסיקה, בשירה ובמחזאות, מה גם שהוקמו רשתות בריאות, חינוך ומקומות בילוי. נשאלת למעשה השאלה כיצד ניתן לכתוב מחזה אשר עוסק בנושא כואב, אל-אנושי ובלתי נתפס, ולהעלותו בתיאטרון? ישנן אולי שתי תשובות לשאלה זו, האחת - "לזכור ולא לשכוח", והשנייה - זהו סיפור על הישרדות ועל המחיר ששילמו היהודים בגטו עבורה בצל הדילמות הערכיות. הדבר מובא לידי ביטוי ביתר שאת בכך שהסיפור מתואר כזיכרונותיו של שרוליק, המנהל האומנותי של התיאטרון בגטו וילנה, אשר שרד את חיסול הגטו, ונסגר מעגל בין התמונה הראשונה לבין התמונה האחרונה.

המחזה מבוסס על תחקיר שביצע סובול ע"פ רשימותיו של הרמן קרוק, שכללו יומן מתוארך של האירועים בגטו וילנה בתקופת השואה בין השנים 1942-1943, ועל כן מתוארים בו אירועים אמיתיים וכן דמויות היסטוריות בגטו. מבנה המחזה הוא כתיאטרון בתוך תיאטרון דרך זיכרונותיו של מי שכיהן כמנהלו האומנותי של התיאטרון, ומתאר את סיפורו של התיאטרון אשר הוקם בגטו וילנה. במסגרת המחזה מתוארים המאבקים הפוליטיים בתוך הגטו לצד מאבקם הבלתי פוסק של שחקני התיאטרון בגטו לחיים נורמליים לצד לשמירה על צלם אנוש, וישנו דיון בדילמות קשות מנשוא, אשר היו מנת חלקם היומיומית של תושבי הגטו : האם יש לרצות את הנאצים על מנת לשרוד? האם ישנו מקום לתיאטרון אשר בין השאר מבדר את הנאצים? מהו מקומה של יצירה אומנותית בתקופה קשה כשעננת המוות מרחפת מעל? האם יש להוציא להורג צעירים יהודים אשר רצחו יהודי זקן? האם הקרבתם של יהודים לטובת הצלת יהודים אחרים הינה מוסרית?

עמרי ניצן ביים את המחזה באופן מופתי, מרתק ובעל מעוף, תוך שהוא משתמש באמצעים רבים על מנת להעצים את החוויה עבור הקהל. המחזה הינו מרטיט ומצמרר בפני עצמו, אולם הבימוי של ניצן מצטיין בחיזוק המוטיבים והסמלים במחזה - הבגדים, המריונטה ואחרים, ומלבד זאת הופך את ההצגה לעשירה מאין כמוה הן מבחינה בימתית והן מבחינה משחקית. ברור לחלוטין שקדמו להצגה חזרות ממושכות, אשר התאפיינו בתהליך קבוצתי משמעותי, ולפיכך התוצאה שלמה על כל מרכיביה. המחזה של סובול אינו היסטורי לחלוטין והנושא המרכזי בו אינו בהכרח השואה, אלא הוא מסתמך על עובדות היסטוריות לשם העברת רעיונות ומסרים, והדבר ניכר גם בתפיסתו של הבמאי, ויותר מכל נראה כי מסר זה מתמצה באומנות וביצירה אשר באמצעותן נאחזים בחיים. יתרה מזאת, נדמה כי תחושה של שליחות ושל מחויבות קיימת בקרב כל העוסקים במלאכה בהפקה זו, בין אם כיהודים ובין אם כאנשי תיאטרון. זאת ועוד, ניצן משתמש במספר מרכיבים שמטרתם להעצים את האבסורד בקיומו של התיאטרון בגטו באופן שבו הדבר משלים את מאפייניה האיומים של תקופת השואה, ובכך למשל משלב התחפשות של שחקן לאישה, שהמשכה בתמונה אינטימית עם הקצין הגרמני.

עיצוב התפאורה והבמה של רוני תורן היה מרשים במיוחד, והוא רווי בתמונות ממוקדות אשר מוכרות לכל מחיי הגטו כדוגמת ערימות הבגדים, ערימות הרהיטים וערימות הספרים. הסורגים ברקע הבמה ובצדדיה סייעו בהמחשת אווירת הגטו המשרה תחושה של כליאה ושל דיכוי, וזאת בניגוד לעלילה עצמה אשר מתארת את שגשוגו של התיאטרון שהוא סמל ליצירה, לחירות ולחופש. כמו כן, היה בולט לעין התפקיד שיש לאביזרים בחיזוק הקונפליקט המרכזי במחזה בין הישרדות על בסיס חומרי לבין הישרדות על בסיס ערכי ורוחני. בנוסף לכך, ההצגה מתנהלת כאשר מסך הקטיפה האדום של התיאטרון נפתח ונסגר, וממחיש יותר ויותר את הפער שבין המציאות הזוועתית לבין היצירה הפורה בתיאטרון. יתרה מזאת, התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי מדוקדקות והתאימו היטב לכל אחת מהדמויות, ומחד שומרות על מאפיינים המוכרים לצופים מההיסטוריה עצמה, ומאידך מקוריות ובעלות ייחודיות. מלבד זאת, התאורה שעיצבה פליס רוס הייתה מצוינת, בייחוד בזכות הפנסים החזקים שהוצבו מעל הבמה, וכוונו בהתאם לצורך. הכוריאוגרפיה של עוז מורג הייתה טובה ובוצעה היטב ע"י השחקנים, ושילבה בקטעים שהוצגו ע"י קבוצת התיאטרון מידה של ציניות.

לראשונה, חלק מהשירים המשובצים במחזה הם שירים אשר נכתבו בגטו וילנה, וביניהם : "אוי קינדערלאך, זמן קשה אכזר", "שטילער, שטילער", "אני ישרוליק", "פרילינג" ו"נחיה לנצח", וזאת לצד יצירות קלאסיות כגון : "דג השמך" של שוברט, "תמונות ילדות" של שומן, "הקונצ'רטו לכינור" של צ'ייקובסקי, ולצד יצירות מודרניות כגון : "swanee" ו"lola" שזכו לביצועים מוכרים. כמו כן, משולבים שירים המזוהים עם תקופת השואה כדוגמת "פונאר" ו"מי אתה שבידיך". בהקשר זה, יוסי בן-נון עשה עבודה נהדרת בשילוב השירים (הדרכה קולית : חדווה מלר ורחל הוכמן) והמוסיקה כחלקים בלתי נפרדים מהמחזה ומהאווירה המאפיינת את התקופה ואת הנושא, ועיצוב הסאונד של ליאור טבת תרם לעוצמתם של הקולות המזוהים עם הגטו ושל המוסיקה. עוד יצוין, כי את ההצגה מלווים נגנים על הבמה, אשר נמנים כביכול על להקת השחקנים בגטו : שמואל אלבז / יקי ראובן (מנדולינה), יוסי בן-נון / גיורא ליננברג (פסנתר), גלעד הילדסהיים / גד קוגן (כינור), ניצן עין הבר / גלעד הראל (קלרנית) ואסף רוט (כלי הקשה, אקורדיון וחצוצרה).

נתן דטנר בתפקיד יעקב גנס, ראש הגטו, הפגין משחק כריזמטי ומחושב, והטיב להביא לידי ביטוי את סמכותו של גנס כראש הגטו. גנס האמין ששיתוף פעולה עם הנאצים עשוי להציל חלק מתושבי הגטו, ולפיכך קיבל על עצמו את ההחלטה לשלוח יהודים למוות על מנת להציל יהודים אחרים, והמחיש במשחקו את העיסוק בדילמה זו. כמו כן, סבר כי ההשפלה היא מחיר הכרחי להצלת חיים, והיצירה מוכיחה לנאצים שלא כדאי להשמיד את היהודים, שכן הם מועילים. בנוסף, האמין שבגטו העבודה היא למען החיים, אך גם למען שיקום המורל ולמען הרגעת הרוחות.

אלי גורנשטיין גילם באופן מיטבי ודקדקני את תפקידו של הרמן קרוק, הספרן הקומוניסט, אשר התנגד בחריפות לגנס ולתפיסתו, וסלד מכך שיהודים מופיעים בתיאטרון ומבדרים את הנאצים. זהו למעשה הקונפליקט המרכזי במחזה, אשר עוסק בשאלה הבסיסית בגין מוסריות התיאטרון בגטו בזמנים שבהם נרצחים יהודים, ולקראת סיום המחזה מודה קרוק שטעה, ופעילותו של התיאטרון אינה מעידה על שיתוף פעולה עם הנאצים, אלא הינה חלק מהמאבק לשמור על צלם אנוש.

חרף המחלוקת הרעיונית בין גנס לבין קרוק שניהם היו חרדים לגורל היהודים בגטו, ולעומתם מוצג דסלר, ראש המשטרה היהודית, כמי שיעשה מאמצים עליונים כדי להציל את עורו, דבר אשר הובא לידי ביטוי במשחקו הנוקשה והאלים של עודד ליאופולד כמי שפוגע ביהודים גם מתוך הנאה אישית. בנוסף, רמי ברוך בתפקיד וייסקופ, החייט שלימים הפך לאיש עסקים מצליח וכינה את עצמו "מלך הגטו", היה מצוין, והמחיש היטב את ערכיו האנוכיים, דווקא בשל העובדה שהייתה לו האפשרות להעסיק יהודים נוספים ולהצילם ממוות, אולם מעל לכל ראה את טובתו האישית ואת רווחיות המפעל.

איתי טיראן בתפקיד הנס קיטל, הקצין הנאצי ששימש כמפקד גטו וילנה, הפגין ביצוע מבריק ויוצא דופן לדמותו המורכבת והבעייתית של הקצין שמצופה ממנו להיות התגלמות הרשע. מחד הוא אדם רצחני, חלקלק ונטול עכבות מוסריות, ומאידך הוא מפגין חיבה עזה לאומנות ולתרבות, מנגן בסקסופון ומציין שבעברו למד בבית ספר למשחק. לאורך כל ההצגה הוא נע היטב על הגבול הדק שבין היותו הומני ותרבותי לכאורה, לבין היותו רוצח, והוא עשה זאת תוך העצמת ההומור הציני ותוך מעבר מהיר בין נגינה בסקסופון ובפסנתר לבין שליחת היהודים אל מותם. כמו כן, קיטל צץ במחזה כמו נחש ומחליף בין זהותו שלו לבין זהותו של ד"ר פול, חוקר היהדות ללא יהודים, ולמרות שזהותו האמיתית נחשפת הוא ממשיך במשחק, בין אם בשל תשוקתו לעצם המשחק ובין אם ברצונו להביע דעה בלבוש אחר ולהשקיט את מצפונו שלו. לקראת סוף המחזה קיטל מוצג לרגע אחד כדמות אנושית והומנית, כאשר הוא מגיש לשחקני התיאטרון לחם וריבת דובדבנים, ובפתאומיות הוא שולף את נשקו ויורה בכל השחקנים.

אניה בוקשטיין בתפקיד חיה רוזנטל, זמרת הנמנית על להקת השחקנים של הגטו, גילמה את הדמות באופן ראוי לשבח ומעורר התפעלות, והיא מפליאה ביכולות השירה והנגינה שלה לצד היכולת להיכנס לנעליה של דמות בצורה מדויקת ומרגשת. בתחילת המחזה קיטל מגלה שחיה גנבה ממחסני הצבא 1 ק"ג שעועית, והיא נאלצת לשלם את חובה באמצעות השירה, ובכך מצליחה לשרוד למשך תקופה ולכאורה להיות שותפה לתוכניתו של גנס, עד אשר היא מחליטה לברוח מהגטו ולהצטרף למחתרת, ובכך מתברר כי ראתה בתיאטרון שהוקם בגטו אשליה שמטרתו בריחה מהמציאות. בכך למעשה ניתן לראות את השינוי המשמעותי שעברה - מצעירה שברירית ומפוחדת לצעירה חזקה, דעתנית ובעלת רצון לשנות.

גדי יגיל בתפקיד שרוליק, המנהל האומנותי של התיאטרון, נע באופן מוצלח בין דמות המספר לבין מי שהיה חלק מהאירועים בגטו, והוא הסמל להישרדות במחזה, שכן הוא היחיד מבין להקת השחקנים בגטו ששרד את החיסול. הוא הביא לידי ביטוי את הדילמות שלו כאומן יוצר בתקופת השואה, וניכר כי הערך שהנחה אותו היה הרצון לשרוד, ובכך העביר היטב את המסר במחזה. לצדו, חני פירסטנברג בתפקיד הרשל'ה, "המריונטה" אשר מופעלת ע"י שרוליק, הביאה לידי ביטוי בתפקידה גמישות ושליטה גופנית מרשימות במקביל לשימוש בהומור סאטירי ובהומור שחור, ולמעשה היא מגלמת דמות בעלת זהות משל עצמה על אף שהיא מופעלת ע"י שרוליק. היא הטיבה לדבר בלגלוג ובחוצפה כלפי קיטל, באופן שבו אף אחת מהדמויות אינה מעזה, וחושפת את מאווייו הפנימיים של שרוליק וכמובן את האמת.

חשוב להדגיש, כי בהצגה משתתפים שחקנים רבים בתפקידי משנה, וכולם עושים את עבודתם נאמנה, בדקדקנות, במקצועיות וחשוב מכל - ברגש : ערן שראל, עדי ארד, דיוויד בילנקה, עזרא דגן, טל וייס, אביטל לבני, ערן מור, אורית פלג, דן קיזלר, רוני שיינדורף וניסו שלו.

סיכום : יצירת מופת מרגשת, מרשימה ורבת עוצמה בהשתתפותם של שחקנים מהשורה הראשונה. אל תחמיצו!