הצגת "אנה קרנינה" היא הצגה מעניינת ומרשימה, אבל אני לא כל כך אהבתי אותה. מן הראוי ללכת לצפות בה, אם בשל ההישג התיאטרוני של הבמאי אילן רונן ואם כדי לחזות בשחקנית יבגניה דודינה בתפקיד אנה.

הצגת "אנה קרנינה" היא הפקה משותפת של תיאטרון "הבימה" ושל תיאטרון באר-שבע, כאשר את התפקיד הראשי ממלאת דודינה, שחקנית תיאטרון  "גשר". ההצגה היא תאווה לעיניים, ממש חוויה, כאשר עולם שלם נוצר לפנינו על הבמה, לעתים ע"י שימוש באמצעים פשוטים ביותר.

בבת אחת אנו הצופים מוטלים למוסקבה, ממנה לסנט פטרבורג, לשתי אחוזות ברוסיה, לרכבת הנוסעת בין המקומות הללו ולבסוף גם לוונציה, והכל ללא תפאורות מרהיבות ומורכבות או במה מסתובבת ופטנטים דומים. כדי להכניס את כל הספר הגדול של טולסטוי למסגרת הצגה (לא קצרה) יצרה המעבדת הלן אדמונדסון קשר בין קרנינה לבין לוין, המדברים ביניהם בתקשורת שלא מעלמא הדין, אם תרצו, כמו בטלפון סלולרי.

כך משתמשת המעבדת בדמותו של לוין כדי לקשור יחד את כל חלקי ההצגה. המעבדת הוסיפה גם דמות מפחידה בקפישון שחור, דמות המוות, שעימו מפלרטטת, בלא מלים, אנה במהלך ההצגה.

רמי הויברגר בתפקיד קונסטנטין לוין, בן דמותו של  טולסטוי עצמו, משכנע מאד בלבטיו, גם בקשר לאיכרים שבאחוזתו וגם בקשר לקיטי, מושא חלומותיו. אלכס אנסקי, בתפקיד אלכסיי קרנין, מציג דמות משכנעת של אדם, גבר מכובד, שמנסה לשמור על חזות מכובדת למרות התנהגותה השערורייתית של אשתו.

יובל סגל, כקצין אלכסיי ורונסקי, הוא צעיר נחמד הנשבה בקסמיה של אנה, משתדל להיות נאמן לאהבתו, משתדל ולא מצליח. אבל התפקיד הראשי והעיקרי הוא של יבגניה דודינה, אנה קרנינה, האישה היפה והמרשימה, המעמידה בצל כל אישה אחרת, ברגע שהיא אנה נכנסת לחדר. דודינה אכן מצליחה למלא את הבמה ולגרום לכך שהכל יסתובב סביבה, יסתובב ויסתחרר לגמרי. היו עוד שחקנים על הבמה, אבל לא הייתה תוכנייה שממנה אדע מי הוא מי, וגם יתר השחקנים מילאו דמויות שוליות, שחשיבותן רק ברושם שאנה עושה עליהם, או בתגובותיהם למעשיה. הבימוי של אילן רונן הוא, כאמור, גדול.

רונן הוא תלמידו של מייקל אלפרדס, הבמאי האנגלי שביים כמה מההצגות המדהימות שהוצגו בישראל. מייקל אלפרדס, ג`ילברטו טופאנו ויוסף מילוא, הם שלושת הבמאים שעבודותיהם עומדות לנגד עיני גם היום, עשרות שנים מאז צפיתי בהן.

אז אם זו הצגה כל כך מוצלחת, למה אני לא אהבתי אותה?

ראשית, לא אהבתי את האופן שבו מוצגות הנשים בהצגה הזאת. כל הנשים, ללא יוצא מן הכלל, כולל אנה קרנינה עצמה, הן יצורים נוירוטיים להחריד, עוברות מקצה אחד למשנהו, בלי כל עקביות והיגיון. בשלב ראשון נראה שאנה היא אי של יציבות והיגיון בתוך ים של האנשים קלי דעת, גם הגברים, שפועלים באופן לא הגיוני. אך עד מהרה מתברר כי גם אנה היא יצור נוירוטי, גרועה יותר מכל יתר הנשים.

שנית, לא אהבתי את הפירוש שנתנו המעבדת הלן אדמונדסון והבמאי רונן לסיפור של טולסטוי. מבחינתי, אנה קרנינה היא הדמות הגדולה של האישה שהגברים מתאהבים בה, נהנים ממנה, ואחר נותנים לה להתייסר - אישה אמיתית, בעולם של גברים שהאישה לגביהם היא רק צעצוע ושעשוע. אנה היא מסורבת הגט האולטימטיבית, ללא בית דין רבני או אחר, שבעלה ממרר את חייה בכך שהוא מסרב לתת לה גט. אנה היא האישה שנישאה בשידוך, בלי לדעת שיש אהבה בעולם, וכשזו פוגעת בה, היא מנסה לשמור על היציבות ועל המשפחה, אך לבסוף היא נותנת דרור לרגשותיה. בהצגה שראיתי לא היה זכר לכל מה שאנה קרנינה היא בשבילי. אנה קרנינה בהצגה הייתה אישה בעלת מצבי רוח הפכפכניים, כאמור נוירוטית, שמובילה את עצמה לאסונה במו ידיה, ולא קורבן של החברה, של האחרים. גם הפלירט עם דמות המוות בקפישון השחור מדגיש את הפירוש של הסיפור כאילו הכל זה הנוירוטיות של אנה, ולא עולם הגברים המדכאים.

אולי אני טועה. אולי הלן אדמונדסון קראה טוב את הספר של טולסטוי, והבינה אותו טוב יותר ממני, שקראתי אותו לפני שנים רבות. אולי, אבל אני יצאתי מההצגה לא מסופק.

אבל זוהי הצגה מרשימה שכדאי לראותה, ולו רק בשל הופעתה של יבגניה דודינה.

לבלוג של יוסי רגב