הקדמה, או "הבחירה הראשונה שלי".

הרגע חזרתי מעוד הופעה של יוני בלוך. אני כבר לא בטוחה בכמה כאלה הייתי, ולזו לא בדיוק תכננתי להגיע עקב נושאים בוערים ככלכלה תחבורה וחברה, אבל קיבלתי מענה למחצית מהבעיות הכלכליות כאשר זכיתי בכרטיס (למה מחצית? כי דלק, רבותיי, הוא מצרך יקר( והצד הרומני שלי לא נתן לי להניח לו להתבזבז. אז עליתי בגפי על האוטו ונסעתי. בגפי לא כי אין לי חברים, אלא מכיוון שכל החברים שלי, עם יוצאת אחת מן הכלל, אינם מחבבים את מר בלוך כלל; גם הם, כמו רבים מאניני המוסיקה, שביניכם חושבים שיוני הוא אליל נערות מתבגרות יותר ופחות (בעיקר פחות), וזוכרים אותו רק מאז שהופיע כשופט בכוכב נולד.

אני תמיד גאה לספר שאת יוני 'גיליתי' בעצם לבד, ממש כך: בשלהי חטיבת הביניים גם אני כרבים וטובים החזקתי ב'דפיוצר' בבמה חדשה, ודפקתי שם שעות נוספות. באחת מגלישותיי, היד המכוונת של אלוהים, או אולי בועז רימר, הובילה אותי לעמוד של יוני. זו היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה, ואולי היחידה, בחרתי לגמרי בעצמי להאזין למוסיקה מסוימת, להעריך אמן ללא פניות. אני גדלתי מאז, וגם יוני גדל, ממש לתוך הטעם המוסיקלי שלי, חודר בתכנים והלחנים אל הנקודות האמיתיות והרלוונטיות שלי, ולעיתים אף מכעיס אותי כאשר הוא משחרר עוד שיר שאני בכלל הייתי אמורה לכתוב, חוטף את המילים והמהלכים המלודיים שאופייניים למוסיקאית שבי.

פעמים רבות אני נתקלת בביקורות על יוני בביטויים כפושר ומתון. זה ודאי אחד הדברים יותר מעליבים שאפשר לכתוב על אמן, על כן כ"כ צר לי להודות שבאמת יש היום המון מוסיקה בינונית, רק תפתחו את הרדיו. מאוד קשה לחדש, כי הכל כבר נכתב, הולחן, הורמן, והושר (כלל אין אלו מילים שתמצאו באבן שושן). ובכן, לדעתי יוני יוצר נישה משל עצמו, בה הוא פורץ את הבינוניות, בה הוא מצליח להיות כ"כ מיוחד מבלי להתאמץ.

ההופעה (וההפתעה)

היו לא מעט דיבורים על 'הפתעה' הערב, עלו בדעתי רבת המעוף הרבה אפשרויות סבירות יותר ופחות להפתעות מיוני, חלקן לא ראויות להיכתב בפרהסיה, חלקן קשורות באופן אישי מדי לאנוכי, והיחידה מתוכן שמתקבלת על הדעת היתה הגעתו של אמן אורח כזה או אחר. בשעת ההמתנה המסורתית (שעה עגולה, על השעון) דשנו גם בדמות המסתורית שאולי תגיע: "חמי רודנר לא בארץ"; "בטח אביגיל רוז"; "אני רוצה ערן צור"; ו"זה ודאי אריק ברמן" היו בין ההצעות שעלו.

אז היתה אביגיל רוז, בקהל. וגם חמי לא נראה באופק. עם זאת, הפתעה אכן היתה (בעבועבע היתה, ומעניין אם תהגו נכון את המילה הראשונה בסוגריים): יוני לקח מטל-יפה-שזה-כואב-זובלסקי את הגיטרה האקוסטית וביצע לבד את 'כל כך הרבה שירים', שיר האודישנים המפורסם (נו, מכוכב נולד), בגרסתו המקורית, זו שהוא "כתב לעצמו". ראו שכלל לא היה לו קל לעמוד שם בלי התמיכה המסיבית של הלהקה, כ"כ התרגשתי בשבילו; הרי רק לפני כמה חודשים הרהרתי בנושא המוסיקה האקוסטית וכתבתי ש"שיר אקוסטי צריך להמריא לבד". אכן המריא; וגם התרגשתי בשבילי. הנה, הפתעה, משהו חדש, לפני זה ידעתי שיוני יודע לשמח, לעניין, להקפיץ, להצחיק, לדכא, לעורר אמפתיה או קנאה, ועוד ועוד, אבל הויברציות האלו במעלה הגב, זה הרגש.

חוץ מ'ההפתעה' הפלייליסט לא היה שונה מההופעות האחרונות שנכחתי בהן, ולדעתי בצדק- זה כבר מושלם, אין צורך לגעת (בעיקר לא בפסיכולוגית). שוב טעמנו קצת מהדיסק החדש בשני שירים אהובים- "הקנאה בין רגליי", ו"ואם תסלחי אז מה" (שעבורי חדשים הם כבר לא), ומאוד חיבבתי את השימוש בקולות השונים של חברי הלהקה, מאוד ביץ' בויז מצידם (רק למה לא שומעים את השבע? האם ארז פרנק, הבאסיסט המוכשר, מהסס?). הופתעתי גם ממספר התקלות החריג, שיוני באופן מקסים למדי הוציא מהן את המיטב בהומור השנון שלו, וחברי הלהקה אף ג'מג'מו להנאתם בקריסת המיקרופונים בתחילת "ואם תסלחי לי אז מה".

כרגיל הצטרפה למספר שירים גם יעל קראוס. יש לי כמה תובנות על הבחורה הזו, וכמו פולניה טובה אני אתחיל בדברים הטובים ואוריד את הסטירה בסוף. כמובן שכל מה שאני אכתוב לגביה ובכלל זו רק דעתי האישית, ואיני בעלת המאה (מזל שנכנסתי להופעה בחינם) על כן הדעה שלי אינה שווה דבר מלבד היותה מה שהיא. אז... יעל קראוס היא בחורה חיננית. היא ללא ספק מאוד התפתחה כפרפורמרית מהימים בהם התחילה להופיע עם יוני, היא נעה הרבה יותר בקלילות על הבמה, משתמשת כמו שצריך בכישוריה (אהם), וגם הכימיה עם יוני נהדרת++, ואולי זו הזדמנות להודיע שיכול להיות שכל דבר שלילי שאכתוב כנראה קשור גם לזה שאני קצת מקנאה, כי בכל זאת היא מתמזמזת עם יוני, ואז מה אם זה רק על הבמה, חוץ מזה מה אנחנו כבר יודעים.

ומכל ההכנות אתמצת את הביקורת העיקרית לשתי מילים: זמרת בינונית. ודבר אחרון (שהמלאך על הכתף הימנית שלי מפטיר בי לשמור לעצמי) מה לעזאזל הקטע עם חותלות הידיים האלו- זה כאילו נורא 'מיוחד'? אולי זהו נסיון ליצור זרם אופנתי חדש, ואם גם את רוצה להיות כמו יעל קראוס המגניבה אז שימי חותלות על הידיים? זה בהחלט יכול להעלות את המניות שלCERVITEX  (חברת מוצרים אורטופדיים שכאלו, לצעירים והבריאים מביניכם), מעניין אם היא מקבלת תמלוגים.

אובדן התמימות ולילה טוב

כבר הארכתי בדברים יתר על המידה, אז רק אגע בנושא מטריד בשלוש שורות ואפרד. כבר דיברתי על כך שיוני התבגר בחייו האישיים, וטוב שכך, זה בהחלט התבטא לטובה במוסיקה שלו, אך מצאתי גם פן שלילי בבגרות הזו; כאשר 'יוני הצעיר' רצה לדבר על סקס הוא הביא לנו שיר מתוק כמו 'מגרד' שלחץ בדיוק במקומות הנכונים גם בלי להגיד מילה אחת גסה. 'יוני הבוגר' לעומתו, נשמע בדיוק כמו המוסיקאי+מוצלח=סמל-מין+גר-בתל-אביב=שכבר-מזמן-הפסיק-לספור-כמה-בחורות-הוא-עשה כאשר הוא צועק בשיר על הקנאה בין רגליו את המשפט "הקנאה כואבת, וזה קשה, עושים אותך ברגע זה".

זה ודאי נשמע מאוד יומרני להתלונן על טקסט שכזה במציאות שבה אין ראיון שעובר בלי השאלה "את מי היית עושה?" (בלי אף תלונה על הדף האחורי ברייטינג, דווקא פינה שאני מחבבת) אך אני מתגעגעת לימי התום בהם סקס היה יותר רב חשיבות, מורכב,  ואינטימי. עצם זה שדנים בזה בכזו ברוטליות קבל עם ועדה, בלי לצפות את זה בכמה מילים יפות, רק מוכיח שסקס כבר מזמן לא כזה, וחבל.

באותו קו מחשבה, אסיים בציטוט מ"מגרד": "יוני, היית מדהים, אתה גבר מושלם, ואין בכל העולם, מישהו שעושה לי כל כך נעים". 

תודות פורום מוסיקה ישראלית בוואלה על הכרטיס, סמדר על הטרמפ והחברה, אמא על הרכב (שהביא אותי עד הלום), יוני והלהקה על הבידור והסקס אפיל, ואלוהים, סתם כי היא נחמדה.