נפתח בוידוי. לא כזה הכרתי את מטרופולין עד אתמול בערב, ז"א שמעתי כל מה שהגיע לגלגל"צ, ראיתי כמה קליפים, והיו המון דיבורים עליהם בפורומים וגם מחוץ לעולם הוירטואלי. לפני שבועיים לערך נכנסתי לאוזן עם שטר חדש ונוצץ ששוויו בישראל 100 ש"ח במטרה לרכוש דיסק שלהם, אולי אפילו שניים במבצע, ורצה הגורל, או יותר נכון- רציתי אני, והתחדשתי לי באחרון של רונה במקום (כן, הזה שהגיע לראש מצעד המכירות של מוסיקה נטו. הכל בזכותי! J). פועל יוצא הוא שאני מרוצה מרונה, ואין מטרופולין ברשותי.

התעניינתי מה בחלוקת השבוע בפורומים; מטרופולין בביט, הביט קרוב; ניסיתי ולמרבה הפלא גם זכיתי, אז גררתי (תוך שימוש בכח פיזי ומילולי יחדיו) חברת ילדות שבשנתיים האחרונות התקשורת שלנו התמצתה ב"מזל טוב". כשטפסנו לנו למרכז הכרמל גילינו שטיפה מאוחר כבר, אך מצאנו חניה קרובה יחסית (רגע של גאווה עצמית- חניתי ברוורס בירידה!) כך שמפה לשם הגענו 'בזמן', אולי חבל שכך. שוב גיליתי כמה שזה כיף להיות 'מוזמנת' (הרבה מעבר לעניין החינמיות שהוא בפני עצמו מבורך), והעברנו את זמן ההמתנה לתחילת המופע, 50 דקות (!) המתנה ליתר דיוק, בניסיון להשלים פערים בצעקות רמות ובעמידה (שונאת לתקשר בבארים).

חברי "מלכת הפלקט" עלו לבמה לחימום, ובצעו חמישה שירים, ביניהם הכרתי היטב רק את הcover החזק ל"גשם". חברי הלהקה הם מוסיקאים משובחים ביותר לכל הדעות, מה שכן כבר שמתי לב למשהו שהתגלה כתופעה שכיחה לאורך כל הערב, אחידות, על סף מונוטוניות. הסאונד שלהם טוב, אבל נשאר אותו הסאונד. הסגנון נחמד למדי, ומאוד, מאוד עקבי, ברמה כזו שקשה להבדיל בין השירים. אחריהם עלו לבמה (או נשארו. "להקות אחיות" כדבריהם, סיאמיות אולי, שחולקות כמה איברים משותפים, ז"א נגנים/זמרים) מטרופולין, ופתחו בביצוע מעולה ל"נפילות קטנות".

רושם ראשוני חיובי ביותר: סאונד מצוין, תקשורת טובה על הבמה, אם כי חסרה קצת תקשורת עם הקהל, ונראה שהם אפילו נהנים, המחייכים והרוקדות. הרוקדות הן הצלעות הנשיות של הלהקה, שהיו ללא ספק אלו שפיזזו הכי הרבה באותו ערב, הקהל לעומתן נע לעיתים נדירות בשורות הראשונות, ובכללי היה יכול להיות מביך פחות אם הקהל פשוט היה יושב דומם, להבדיל מעומד קפוא. הם המשיכו ב"אל תלכי", שיר שמילותיו השרוטות גורמות לי להרגיש מאוד בנוח: "לפעמים זה עוזר שאנחנו מציירים קווים, ונקודות קטנות, ומספרים, משחקים הרבה בכדורים, בוכים". הם המשיכו עם "קרח", "החלל החיצון" ו"לא אומרת כלום", הרושם הראשוני נשאר בפרטיו, אך בסה"כ, בכנות, התחיל קצת לצ'עמם. שוב קשה להבדיל בין שיר לשיר.

הטקסטים המעניינים מתחילים לצלצל כמו משהו שכבר שמעתי הערב, הגימיקים, דוגמת פלייבקים של  דיבורים ונגינה, ושירה בקולות מעורבים, חוזרים על עצמם בחלק נכבד מן השירים, ואפילו המהלכים ההרמוניים אינם משתנים (אני יודעת כמה שזה נשמע פלצני, אך למי שעושה ניתוח הרמוני ומלודי בסיסי במהלך ההאזנה זה די מובהק).

123 נשמע כאילו יצא מהרדיו, כולל פלייבק של הילד ההוא ששר, ומשום מה יש לי איזו ציפייה מוזרה שבהופעה דברים יישמעו אחרת, אז זהו, שהפעם לא. אחריו "חזירים", "בודדים", "חוזר אליי" שהכרתי בגלל עברי והזכיר לי קצת את 123 ועוד כמה שירים שכבר שמענו באותו ערב, אח"כ "כתמים", "האמת העירומה", ו"אין לי מקום" שדנה עדיני בצעה בשלמות. אותה דנה עדיני, שהחלטתי למאוס בא אחרי שמיעה לקונית של בנות נחמה, והפתיעה אותי בענק- הבחורה יודעת לשיר, אפילו רוקנרול, כמו שצריך.

עדיני התגלתה כזמרת ורסטילית ומעניינת, ואפילו הקול שלה לא מרגיז אותי בכלל (שזה נדיר, אולי אני אתן צ'אנס נוסף לבנות נחמה). שיר לפני אחרון "הסליל" שדווקא פחות אהבתי, ואז "מלאכים" שרוני אלטר שרה בקול שמימי, וזו עוד הפתעה באותו ערב- שתי זמרות שלא מעצבנות אותי, ועוד כאלו שעושות רוק, על אותה במה- כבר היה שווה לבוא. חברי הלהקה ירדו מהבמה וחזרו לשלושה הדרנים "לישון בלי לחלום", "בלי לומר מילה" ושוב "אין לי מקום" (שמבחינתי יכול להיות ששמענו כבר שמונה פעמים באותו ערב או שלא שמענו בכלל, כבר מזמן הפסקתי להבחין בין השירים).

לא פעם ולא פעמיים שמעתי ביקורות על מוזיקאים שלא שומרים על מכנה משותף במוסיקה, שמשחררים אלבומים לא אחידים ומגובשים. לי זה מעולם לא הפריע אצל אף אמן, להפך, מבחר, ורסטיליות, ואפילו בלאגן הם לרוב מעלות עבורי, וזה אולי מה שחסר לי במטרופולין, שיש להם את הקטע שלהם וזה מגניב ביותר, אבל לא מספיק מגניב בשביל להחזיק אותי על אותו הטון יותר משעה.

את הדיסקים של כל אחת מהסיאמיות טרם רכשתי, ואני לא בטוחה אם זה יגיע למקום בר מימוש בסדר העדיפויות שלי, אבל הערב עצמו הוכתר כהצלחה, והסתיים באופן מושלם בסניף חדש של הסושיה (רגע של נוסטלגיה לימיי בת"א) שנפתח בקרבת הביט וסיפק לנו מיקום לדיון ב"אח יפני".

תודה ענקית לפורום 'רוק ישראלי' בתפוז על הכרטיס, ולכם שקראתם!

תמונה : יונתן קלינגר