חבורת שחקנים מוכשרים בטירוף תרתי משמע הרסה לי את הסיכוי לעבור אי פעם אירוע משפחתי בארשת פנים רצינית בלי לעשות פדיחות. מעתה חזקה עלי שיהיה לי קשה לשמור על הבעה חתומה בטקסים משפחתיים עצובים. כמעט כל מה שיקרה יזכיר לי סיטואציה מצחיקה שתגרום לי לצחוק ובעקבותיו למבוכה.

האזכרה של מייקל היא אירוע רציני להחריד שגורף גלי צחוק בלתי נשלט מהצופים. האזכרה דומה מאוד להרבה טקסים משפחתיים שכולנו מכירים, אותם אירועים בהם נפגשים כל הקרובים והמכרים במטרה לחזור על ריטואל ידוע מראש. ההצגה פותחת בהתכנסות האנשים לאזכרה כאשר כולנו, קהל הצופים, משתתפים פעילים או סבילים באירוע. בני משפחתו של מייקל והמכרים הקרובים הנמצאים על הבמה מתייחסים אלינו כל הזמן, אנחנו חלק מהטקס המשפחתי. הטקס בנוי ממספר שלבים מתוכננים למפרע ובכל זאת שום דבר איננו פועל בדיוק כמתוכנן וכולם גוערים זה בזה בין בלחישה ובין בצעקה רמה, והתוצאה, במקום להיות עצובה ובלתי נעימה, גורמת לנו, לכל הקהל, לצחוק. רצף האירועים, הברכות, השירים וקטעי המחוות שמוגשים על ידי קרובי משפחה באופן מגומגם ובלתי מהוקצע עד כדי נלעג בעצם מוכרים לכולנו. כולנו השתתפנו לפחות פעם אחת באירוע משפחתי, בדרך כלל עצוב, שבו מישהו הקריא שיר עילג מפרי הגיגיו לזכר מישהו שאיננו יכול כבר לשמוע ואולי טוב שכך. כולנו מכירים את בני המשפחה שמתקנים זה את סיפורי משנהו ומדברים על גבי דיבורי האחר כאילו כדי להשלים את החסר. סיטואציות מעין אלה בדרך כלל מביכות מאוד כאשר אנחנו נוטלים בהן חלק. כאשר אנחנו צופים מהצד הן מצחיקות בטירוף, והטירוף הוא קו מנחה חזק מאוד בהצגה.

אז מה יש לנו בטקס המשפחתי לזכר מייקל? מה בעצם אין שם? סיפורי זכרונות, בורקס, מחול מגומגם, רוגלך, שירה מקרטעת, עלית הערק, אקרובטיקה מוזרה, איקאה קטלוג והרבה מאוד טעויות שמרביתן מתוכננות היטב וחלקן פשוט נגרמות על ידי הסיטואציה הבימתית שמשתנה ממקום למקום ומקהל לקהל.

פרות קדושות נשחטות מכל עבר ללא הבחנה ואולי דווקא מתוך כוונה ברורה. אלה שעל הבמה נראים לפעמים נלעגים אך במחשבה שניה - הם בעצם בבואה שלנו ושל מכרינו. שבירת הכלים בפרהסיה ומאחורי הקלעים היא חלק מחיינו, כולנו נוהגים בדיוק כך ולוקחים את עצמנו ברצינות, אך כאשר אנו מסתכלים על אותה התנהגות במראה - זה מצחיק. לא, המראה איננה מְעַוֶותֶת, אנחנו הם אלה שמְעוּוָתִים, המראה מציגה אותנו בדיוק כפי שאנחנו - מצחיקים.

ההצגה מורכבת מאסופת קטעים עוקבים ולמרות השוני ביניהם הם מודבקים זה לזה היטב באמצעות התרחשויות רקע. כמעט אף פעם אין התרחשות אחת בלבד על הבמה, כל הזמן אנשים שאינם במרכז ההתרחשות מבצעים פעילויות נוספות שמשלימות את התמונה או מתנגשות בה במפגיע, אותן פעילויות אינן מתואמות עם שאר הדברים שקורים על הבמה והתוצאה ממש מצחיקה.
השתמשתי בקטע זה הרבה פעמים בהטיות צחוק וטירוף ואלו הן בדיוק המילים שהייתי בוחר אילו רציתי לתאר את ההצגה במשפט אחד -
הצגה מצחיקה בטירוף.

לאחר סיום ההצגה חזרו האומנים אל הבמה לשיחה עם הקהל כמקובל בתיאטרון הסטודיו בחיפה - תיאטרון הבית שלי. מהשיחה למדנו שההצגה מתבשלת במוחם הקודח של קבוצת החברים כבר שנתיים... ואולי שלוש שנים, הם לא סגורים על זה, ממש כמו בחלק ניכר מהעימותים בהצגה. את הדמויות הם בנו בתהליך מתמשך שאיננו מחובר להצגה, ההצגה נוצרה בעקבות הדמויות והרצף הורכב בסוף. בשלב זה נכנס לתמונה גם במאי שיראה את התמונה מהצד וינווט אותה לכלל הצגה שלמה, תפורה היטב, קצבית מאוד שאיננה מניחה לקהל להרפות מהקשב ולו לרגע.

בימוי: איתי וייזר
מוסיקה: נדב הולנדר
תאורה: קרן דמבינסקי
הפקה: יעל בר און
שחקנים יוצרים: אבי דנגור, הילה גולדנברג, מיטל רז , נטליה פאוסט, נדב הולנדר

התוודעתי אל ההצגה בעקבות היכרותי עם אבי דנגור הלוא הוא ארמון גביש מדוז.פואה. בינתיים כל מה שעשה אבי דנגור כבש אותי בטירופו עד שאני תוהה לפעמים אם הוא שחקן כל כך מוכשר או פשוט מטורף לחלוטין. בכל מקרה אני יודע שברגע שיבצבץ המיזם הבא שהוא נוטל בו חלק אני רץ לראות.

מחר ומחרתיים מוצגת ההצגה מייקל בתמונע ואני משוכנע למדי שאם אחזה בה שנית אראה דברים אחרים, דברים חדשים ודברים שחמקו מעיני ומאוזני בגלל גודש הפעילות של אנשים רבים על הבמה ומחוץ לה בעת ובעונה אחת. זה בדיוק מה שהופך הצגה לקאלט ויש לי הרגשה שמייקל כבר בדרך.

אין צורך להתלבט, רוצו לראות את מייקל, ההצגה תשנה את השקפתכם על אירועים רבים ותעלה צחוק על שיפתותיכם במצבים שעד כה לא ראיתם בהם את ההומור ואת האירוניה.

על מייקל בהבמה http://habama.co.il/pages/event.aspx?subj=1&area=0&eventid=25213
הבלוג שלמייקל http://www.michael-brosh.blogspot.com 
 

פורסם ב http://tarboot.wordpress.com/2009/12/25/319