בשנת 1999 צמד היוצרים יוצאי להקת אבבא, ביורן יולבאוס ובני אנדרסון, יזמו את העלאת המחזמר "Mamma Mia" על בסיס שירי הלהקה, אשר זכתה לפופולריות רבה בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, ובעקבות ההצלחה הבינלאומית של הרעיון ליצור מחזמר על בסיס מוסיקה מוכרת נוצרו מספר מחזות זמר שהתבססו על שירים של להקות פופולריות. כך למשל, הועלה המחזמר המצליח "We Will Rock You" על בסיס שירי להקת קווין, שזוכה להצלחה רבה בברודווי ובווסט אנד, המחזמר "Our House" ע"פ שירי להקת הפופ הבריטית, מדנס, אשר הועלה בלונדון בשנת 2003 ע"פ מחזה שכתב התסריטאי והפזמונאי הבריטי טים פירת', וכן המחזמר "American Idiot" ע"פ שירי להקת גרינדיי שעלה לאחרונה בברודוויי. יצוין, כי למרות שהמחזמר "Our House" זכה בפרס האוליבייה היוקרתי עבור המחזמר הטוב ביותר, הוא זכה לביקורות מעורבות, ולמעשה ההפקה הופסקה טרם חלפה שנה מאז שעלה לראשונה. לאחרונה עלה המחזמר "הבית שלנו" בגרסה עברית בבית צבי בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית בתפקידים הראשיים.

טים פירת' בחר בקו עלילה בסגנון "דלתות מסתובבות", כאשר במרכז העלילה עומד ג'ו קייסי שזה עתה מלאו לו 16 שנה. הוא מתכוון לקחת את החברה שלו, שרה, לבילוי מיוחד ומנסה להרשים אותה באמצעות מעשה שטות שגורם לו להסתבך עם המשטרה. מכאן ואילך, העלילה מתפצלת לשני קווי עלילה נפרדים, כאשר כל אחד מהם נוצר בעקבות בחירה גורלית אחת של ג'ו - בריחה מהמשטרה לעומת הסגרה.

על אף שמחזות זמר שכוללים להיטים מוכרים מצליחים לסחוף אליהם את הקהל, הם בד"כ אינם ניחנים בעלילה מרתקת או מתוחכמת, אלא להיפך - ע"פ רוב מדובר בקו עלילתי רדוד וצפוי למדיי, אשר מוכתב ע"י אוסף השירים שנבחרו לטובת המחזמר. עלילת "הבית שלנו" משעממת, ללא ערך אומנותי וללא תוכן של ממש, מה גם ששירי להקת מדנס אינם מצליחים להפוך את המחזמר למהנה בזכותם. סביר להניח, ששמה של להקת מדנס מתקשר במקרה הטוב לשלושה שירים שלהם שהפכו ללהיטים - "House Of Fun", "Our House" וכמובן "It Must Be Love", והמשותף להם הוא שהסגנון המוזיקלי בהם חוזר על עצמו ואינו מתחדש.

שאלתי את עצמי לאורך הצפייה בהצגה מה גרם לאילן שטורם, שביים את ההצגה, לבחור במחזמר הזה כהפקה מושקעת עבור תלמידי השנה השלישית, והאם לא נותרו מחזות זמר איכותיים ובעלי ערך אומנותי כלשהו שניתן להעלותם בגרסה עברית? כאמור, מעבר לבעיות הקיימות בעלילה שקשה לכנותה כמחזה של ממש, גם המוסיקה לא הצליחה להסב לי הנאה כלשהי, ולעתים מתקבלת תחושה שהשירים משולבים בעלילה באופן שאינו זורם ואינו טבעי. הבימוי של שטורם אינו מצליח להתעלות גם על בעיות אלו, אלא מכוון את המחזמר לבידור זול, המוני, צפוי ויותר מכל - מביך, הן עבור השחקנים והן עבור הקהל. יתרה מזאת, לאחר צפייה במחזמר, אוכל לומר התיאור שניתן לו באתר בית צבי כ"מחזמר שנון וקצבי" אינו מתאים כלל ועיקר למה שמוצג על הבמה. זאת ועוד, בעקבות תמונה מרשימה שבה תוך שניות בודדות מחליף השחקן המגלם את ג'ו קייסי את התלבושת שלו מחליפה מחויטת לחליפת ספורטיבית מאחורי מיסוך של מטריות פתוחות, הבנתי שככל הנראה לשם תמונה בודדת זו העלו את ההפקה כולה, דבר אשר לטעמי הופך אותה למגלומנית במיוחד, שהרי את הלהטוטנות הזו עשו כבר בשנות הששים ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

כאמור, המחזמר בבסיסו אינו מחזמר קלאסי, שכן העלילה נתפרה ע"י השירים שכבר היו קיימים ולא להיפך, אך הבחירה לכשעצמה אינה ברורה לי. על אף שעבור השחקנים מדובר בניסיון, שגם אם אינו מוצלח מהווה כלי ללמידה להמשך, בעיניי הפעם המטרה הוחטאה לחלוטין. יודגש, כי התוכן חסר העומק של המחזמר מביא את השחקנים למקומות שאינם מחמיאים להם וליכולותיהם, וחבל שכך. אינני בדעה שהבמה פתוחה רק בפני מחזות זמר ידועים ומסוגננים, אך ללא ספק "הבית שלנו" הותיר אותי מזועזע, ולאורך רובה המוחלט של ההצגה השפלתי מבט ונעתי במושב בחוסר נוחות.

לנוסח העברי של המחזמר היה אחראי אילן שטורם, כאשר חלק מהשירים תורגמו לעברית ע"י תמי כספי-אשל, ע"י אשל דגן וע"י ענת שניידרמן, ולעתים קרובות הרגשתי שהתרגום אינו מותאם למוסיקה, ועל כן הברות רבות נבלעות, והשירה אינה מובנת. לכך התווספו בעיות קשות בהגברה, אשר העיבו על הביצועים של השחקנים. הניהול המוסיקלי של אפי שושני היה טוב ובצירוף ההדרכה הקולית של אלווירה כוחנוף והדרכת המקהלה של תמי כספי-אשל הביאו לביצועים קוליים טובים, אשר כאמור הופרעו ע"י הבעיות בהגברה, כך שלעתים קרובות התזמורת הייתה חזקה מדיי. זאת ועוד, הפריעו לי מאוד אי דיוקים בהגייה - הדרכת טקסט ע"י דפנה מרסר-הדרי, והדבר משמעותי במיוחד בעבודה על מחזמר בריטי אשר מתרחש בלונדון, ועל אף שמדובר בנוער, על השפה להיות מצוחצחת ומדויקת.

התפאורה שעיצב במבי פרידמן הייתה יפה מאוד, ושיקפה היטב את פרופיל הרחוב הוותיק בקמדן, אשר נתון לאיומי הריסה מצד קבלן עשיר, וזאת בזכות העיצוב המסורתי של הדלתות ושל הקירות לצד מפת הרכבת התחתית שצוירה על הקיר, שמסמלת את החדשנות. התלבושות שעיצבה קארין דוד התאימו למחזמר, אם כי חלקן לא התאים למידותיהם הגופניות של השחקנים. כמו כן, דולב ציגל עיצב תאורה טובה, אשר התאימה לכל אחת ואחת מהתמונות השונות. בנוסף, הכוריאוגרפיה של עוז מורג הייתה קופצנית וקצבית, וחלקים ממנה הזכירו קליפים של להקת מדנס.

את התפקיד של ג'ו קייסי גילם ציון חורי, שהינו זמר ורקדן מחונן, והוא מצליח לשמור על קול יציב גם כאשר הכוריאוגרפיה תובענית. יחד עם זאת, המחזמר הזה אינו כולל שירים אשר יכולים להביא אותו לשיאים אליהם הוא מסוגל להגיע. מבחינת משחק, הוא גילם את ג'ו קייסי המתבגר בצורה טובה מאוד, תוך שהוא מסגל לעצמו הבדלים בין האישיות של ג'ו קייסי שברח מהמשטרה, לבין האישיות של ג'ו קייסי שהסגיר את עצמו.

מונה מרקוביץ' בתפקיד שרה, חברתו של ג'ו, הייתה טובה מאוד, והיא מסוגלת לבצע שירים ברמה גבוהה, אולם לעתים היא יוצרת רעד מיותר בקול שלה. יחד עם זאת, היא הייתה טובה יותר כששיחקה את שרה הבוגרת שהפכה לעורכת דין, דבר שגם עלה בקנה אחד עם המראה החיצוני שלה.

בהצגה משתתפים עוד שחקנים רבים, שביניהם בלט לחיוב רז מזרחי בתפקיד ריסי, אשר מדרדר את ג'ו לפשע. עוד משתתפים בהצגה : אפי מרדכי, נגה מורג, אסתי שיגאני, מאיר בנימיני, אירית דקל, אביב לירון ועוד.

במאמר מוסגר, אציין כי צפו עמי בהצגה קבוצה של 300 תלמידי תיכון, וכבר בתחילת ההצגה הבנתי שהתמונה שתלמידי תיכון מקבלים ביחס לתיאטרון בארץ הינה מעוותת מהיסוד, וזאת בזכות בחירות שגויות של רכזי התרבות. מחזמר של להקת מדנס הינו בעל ערך אמנותי וחינוכי אפסי, ואינני מתחסד או מצטדק, שכן התכנים המיניים במחזמר ככל הנראה מוכרים לבני הנוער ממדיות אחרות. השאלה הנשאלת היא האם מערכת החינוך צריכה לתת לכך גיבוי ועידוד? מחזות זמר רציניים עם תכנים כאלו לא חסרים על במות התיאטרון בארץ, והיה ראוי שרכזי התרבות בבתי הספר יעשו את שיעורי הבית שלהם טרם הבאת התלמידים למופע. כל זאת, כמובן, מבלי להתייחס להתנהגות המבישה והמחפירה שלהם בתיאטרון טרם ההצגה, במהלכה ובסיומה.

סיכום : הפקה מביכה, רדודה ובעיקר - מיותרת, ועדיף היה להפנות את ההשקעה הכספית לטובת הפקה איכותית יותר.