"הזוג המוזר" בגרסתו הראשונית כמחזה שכתב ניל סיימון, מהבולטים בכותבי הקומדיות האמריקאיים של זמננו, זכה להצלחה כבירה, והסיפור על שני הגברים הגרושים שחולקים דירה משותפת עובד מאוחר יותר לסרט בכיכובם של ג'ק למון ושל וולטר מתאו, לסדרת טלוויזיה ואף זכה לעיבוד בגרסה נשית. ההשראה של סיימון לכתיבת המחזה היה אחיו שהתגורר עם שותף עם סיום הליכי הגירושים מאישתו, וההצגה שעלתה לראשונה בברודווי בשנות הששים התקבלה באהדה רבה בקרב הצופים, ואף גרפה את פרס הטוני עבור המחזה הטוב ביותר וכן פרסי טוני נוספים. בשנת 1991 עלה המחזה בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של ששון גבאי ושל נתן דטנר, ובימים אלו הוא מוצג בתיאטרון הבימה בכיכובם של אלי יצפאן ושל יעקב כהן.

המחזה מתאר את סיפורם של שני גברים אשר מתגרשים מנשותיהם בתקופה מקבילה. אוסקר מדיסון הוא שדרן ספורט שאינו מסוגל לשמור על סדר ועל ניקיון, והוא מזמין את חברו פליקס אונגר שזה עתה נפרד מאישתו להתגורר עמו בדירתו, אלא שפליקס הינו פדנט בכל הקשור לניקיון ולתחזוקת הבית. הדבר מוביל להתנגשויות רבות ביניהם אשר מביאות ליצירת קומדיה מתוחכמת, דווקא מתוך הזוגיות האלטרנטיבית שנוצרה בין השניים, שבה כל אחד מהם מוצא את מקומו הטבעי, ועל כן זוהי קומדיה רומנטית.

סיימון הוא מגדולי כותבי הקומדיות של זמננו, והמחזה "הזוג המוזר" כולל הברקות שנונות בטקסט, שכל שנותר הוא לביים אותן נכון ולהגיע לתוצאה מרשימה, והתרגום הנפלא של שמוליק לוי בהחלט מצליח למצות את ההומור הטמון בין שורות הטקסט. יחד עם זאת, עבודת הבימוי של משה נאור הייתה בעיניי בעייתית מאוד, שכן היה מקום לריסון משמעותי יותר של שני השחקנים הראשיים בהצגה. המחזות של סיימון אינם בידוריים, ועל אף שרובם ככולם מוגדרים כקומדיות מטרתם אינה רק לעורר צחוק בקרב הקהל, אלא גם לעורר הזדהות ולהצליח לגעת ללב. שני הדברים האלו אינם באים לידי ביטוי, וניכר כי נאור הסתמך על יכולותיהם הקומיות של שני השחקנים הראשיים, ואפשר להם מרחב פעולה גדול, ובעיניי גדול מדיי. התוצאה היא הצגה שבולט בה האילתור והבידור הזול, ועל כן היא גובלת בקרקס, ומהקומדיה הנהדרת של סיימון נותר מופע סטנד-אפ של שני ענקי בידור. ברם, הקהל שצפה בהצגה יחד איתי לא חדל לצחוק מכל תנועה ומכל עווית קול של כל אחד מהשחקנים הראשיים, אך האם לכך התכוון המחזאי? אני סבור שלא, מה גם שרוב הקהל אינו מקשיב לטקסט המבריק, אלא עסוק בלהטוטנות של כהן ושל יצפאן, ולפיכך התעוררה בי תחושה של החמצה גדולה.

התפאורה שעיצבה לילי בן-נחשון הייתה מרשימה במיוחד וניכרה בה השקעה רבה, ותיארה היטב את דירתו המרווחת של אוסקר בניו יורק. כמו כן, התלבושות שעיצבה ילנה קרליך התאימו היטב לדמויות השונות, והן תרמו ליצירת מצבים קומיים. התאורה שעיצב מאיר אלון הייתה טובה מעצם היותה אחידה לאורך רוב ההצגה. בנוסף, המוסיקה שערך רן בגנו אף היא סייעה ליצירת מצבים קומיים נוספים, והתאימה לתמונות השונות.

את תפקידו של אוסקר מדיסון מגלם אלי יצפאן, שבעיניי הינו שחקן נפלא, אשר אינו מרבה להופיע על במת התיאטרון הרפרטוארי. יצפאן מבצע היטב קטעי טקסט מומצאים בשפות שונות, והדבר מתבצע במינון מדוד ולא מוגזם, והוא מתאים מאוד לדמותו של כתב הספורט הפרוע. עם זאת, החיבור שלו עם יעקב כהן בתפקיד פליקס אונגר, הופך להיות נפיץ, והשניים הופכים את ההצגה כולה לקרקס של דמויות, של עוויתות בקול, של תנועות מוגזמות, ואף נראה שהם מתאמצים להצחיק זה את זה. זאת ועוד, המניירות של יעקב כהן במבטא המרוקאי הלוחץ מוכרות לכל, וגם אם הן מעוררות צחוק, חשתי שזהו אינו המקום, מה גם שהן אינן מתאימות לסביבה הטבעית של הדמויות, שכן השניים מתגוררים בניו יורק. לחיוב יצוין כי יעקב כהן השתמש ביכולתו המופלאה לקיפול בגדים, אותה הוא מדגים במופע הסטנד-אפ שלו, וזוכה גם כאן לתשואות הקהל, ובצדק.

בתפקידי החברים המשותפים של אוסקר ושל פליקס השחקנים : שמעון כהן, רוברט הניג, שמחה ברבירו, שמוליק כהן ודרור טפליצקי, אשר עשו עבודה טובה מאוד, וכל אחד מהם עיצב דמות אמינה ומשכנעת. לצדם, יפית אסולין וסיגלית פוקס בתפקידי האחיות הארגנטינאיות המתגוררות בשכנות לאוסקר, היו מצוינות בכניסה הראשונה שלהן, והטיבו לגלם את הדמויות תוך שימוש במבטא ספרדי עקבי והמזג שלהן בא לידי ביטוי באופן בולט. עם זאת, בשלב מסוים הן לקו בחוסר מקצועיות, שכן לא הצליחו להשתלט על צחוקן המתגלגל בעקבות יעקב כהן, וחבל.

סיכום : קומדיה מצוינת בגרסת המחזה שהפכה למופע בידור זול בגרסת הבמאי. החמצה.