משפחה בכלל והמשפחה הישראלית בפרט הן שני נושאים מרכזיים ברפרטואר ההצגות המועלות בימים אלו בתיאטראות בארץ. לכל משפחה ישנם שלדים בארון, סודות אשר בני המשפחה מסתירים זה מזה ומאחרים שאינם נמנים על בני המשפחה הקרובה, ובמשפחה הישראלית הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת, אולי משום שהמשפחה הישראלית נתפסת כמשפחה לא נורמלית מטבעה. מחזה שהעיסוק המרכזי שלו הוא משפחה יכול, לכאורה, לגעת בכל צופה וצופה בקהל, וגם אם אין בו נגיעה של ממש, ישנה קורלציה כלשהי בין היעדר הנורמליות של המשפחה המתוארת על הבמה לבין זו של משפחותיהם של הצופים. רשף (ורגב) לוי, אשר הפך לאחרונה למחזאי הבית של התיאטרון הלאומי "הבימה", בחר במחזהו החדש "לרקוד ולעוף" לעסוק שוב במשפחה ישראלית, והוא עשה זאת קודם לכן במחזה "החולה ההודי", אשר הועלה בהצלחה רבה בתיאטרון בית ליסין וכן בתסריט שכתב לקולנוע - "איים אבודים".

יחד עם זאת, כאמור, קשה לומר שהבחירה של רשף לוי לעסוק במוסד המשפחה הינו מקורי. המשפחה נמצאת בקונפליקט מתמיד, ולא בכדי מקובל לומר ש"משפחה לא בוחרים", וזאת משום שמחד המשפחה היא הזהות והשיוך הבסיסי של כל פרט לקבוצה מסוימת ולכאורה הדבר הינו ללא תנאים, ומאידך נדרש מבני המשפחה לציית לכללים ולחוקים שנקבעו מראש ע"י ראשי המשפחה, וכפועל יוצא מכך נוצרות תחושות הקיפוח וההעדפה. גם הבחירה של לוי להעביר את סיפורה של משפחה ישראלית באמצעות אירוע משפחתי מרכזי כדוגמת ליל הסדר אינו מקרי, וזאת כמובן לאור העובדה שסדר הפסח הינו משמעותי ביחס לחגים האחרים בשל היכולת לקיים מפגש משפחתי ממושך יחסית.

העלילה מתארת את סיפורה של משפחת פלדמן, אשר מתכנסת בערב ליל הסדר בבית המלון שבבעלותה בנתניה על רקע שרשרת הפיגועים שטרם מבצע "חומת מגן" בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא. האב, מנחם, נפטר לפני שני עשורים כמעט ממחלה קשה ; האם, שרה, מנהלת את בני המשפחה ומתערבת בניהול בית המלון ; האח הגדול, יוסי, רווק על סף שנות הארבעים לחייו, מנהל את בית המלון שבבעלות המשפחה, ומנהל מערכת יחסים עם חברתו לשעבר של אחיו הקטן, אסף ; אסף חוזר לבית המשפחה לאחר שעזב את ביה"ח לחולי הנפש "אברבאנל" ; אלה, אחותו התאומה של אסף, סוחבת סיפור של התאבדות שלא צלחה, ומגיעה לבית המשפחה עם בן הזוג החדש שלה, עידן ; נמרוד, האח האמצעי, התגרש כבר שלוש פעמים ובעיצומו של תהליך התחזקות ביהדות ; ענת הייתה חברתו לשעבר של אסף, וכיום היא חברתו של יוסי, ורוצה להתחתן עמו ; פינטו, מועסק בבית המלון, ולמעשה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. ההגעה של אורח בלתי צפוי לליל הסדר, בזמן שמתרחש הפיגוע במלון פארק הסמוך, מביא לחשיפת סודות מהעבר ולהעצמה של התסבוכת המשפחתית.

המחזה של לוי לוקה בחסר לטעמי, ונעשה בו ניסיון מכוון להגיע לקצות הטירוף של המשפחה הישראלית תוך הוצאת שלדים רבים מהארון, רבים מדיי יש לומר, ובעיניי הרעיון לשבץ הכל מהכל בתוך מחזה אחד גורע מאיכותו של המחזה, מה גם שיש בו קונפליקטים רבים מדיי. לאחר ההצגה ניסיתי לרשום לעצמי מצבים ואירועים מהחיים, וגיליתי שרובם המכריע מופיע במחזה, ולאור העומס שבעיניי אין לו תכלית של ממש, המחזה מצליח לעייף ולהתיש, ולא מפאת אורכו. יתרה מזאת, עולות במחזה מספר סתירות, וכך למשל בתחילת המחזה מספר האח הגדול שהוא בן 38, ולאורך רוב המחזה עוסקים באירוע שהתרחש לפני 17 שנים, וכאשר נעשה שימוש במספר 17 במדויק (בניגוד למספרים 20 או 30), משתמע שהאירוע אכן התרחש לפני 17 שנים. לקראת סיום המחזה מספר האח הגדול שהאירוע התרחש כשהוא שהה בארה"ב במסגרת משלחת מהתיכון, וחשבון פשוט יביא למסקנה שבזמנו הוא היה בן 21, דבר שאינו מתיישב עם היותו בתיכון. זאת ועוד, לוי שיבץ במחזה מספר שורות מחץ מתוחכמות, אולם במקביל שיבץ שורות מחץ צפויות מראש, שאת חלקן כבר שמעתי במסגרת מופע הסטנד-אפ שלו ובמופעים אחרים, שאולי מטרתן הייתה לסחוט צחוק מהקהל, מה גם שסופו של המחזה והסוד מהעבר ברור מראש עוד בתום המערכה הראשונה. שמו של המחזה - "לרקוד ולעוף" - מחבר בין שני שמות פעולה אשר יכולים להיות בהקשר חיובי ויכולים להיות בקשר שלילי. הכמיהה לריקוד ולמעוף שמסמלים בעיקר חופש, פורקן ומיצוי, מביאים דווקא לטרגדיה, וכאן הבחירה של לוי הייתה מצוינת.

לוי הגדיר את המחזה כדרמה קומית, וללא ספק יש בה גם מן הטרגדיה, אולם לתחושתי תכנים רבים מתוך ההצגה אינם מתיישבים עם הגדרה זו, והבעיה המשמעותית היא שההצגה אינה מצליחה לרגש או לגעת ללב. דווקא מסיבה זו הייתי רוצה לציין את ההצגה "משפחה חמה", אשר נכתבה ע"י ענת גוב ובוימה ע"י עדנה מזי"א, ומועלית בימים אלו בתיאטרון הקאמרי, ובה מוצג קו עלילה דומה למדיי, והיא בכל זאת מצליחה להצחיק, אך במקביל גם לגעת ללב, והיא מוגדרת כקומדיה ישראלית של ממש. הבמאי אלון אופיר יצר הצגה אשר בקלות רבה יכולה להפוך לשלאגר הבא של התיאטרון הלאומי, וזאת בזכות תכנים שהקהל הישראלי מצליח להזדהות עמם, וכמובן בזכות היכולת שלו לביים היטב את שורות המחץ בטקסט, ולהביא את הקהל לצחוק ולהזדהות עמן. יחד עם זאת, ניכר כי ישנן דקות משעממות, והדבר הינו תלוי ליהוק, וכן לעתים הייתה לי את התחושה שהקהל נסחף בצחוק דווקא משורות המחץ הברורות מראש, ולא מאלו המתוחכמות באמת. בנוסף, אופיר הטיב לעצב את מערכות היחסים הטעונות בין בני המשפחה, אשר מביאות לפתיחת פצעים שהגלידו לכאורה ולעימות עם העבר, ואין ספק שהשפעת העבר על ההווה ועל העתיד הובאה ליד ביטוי באופן מוצלח.

התפאורה שעיצב מיכאל קרמיינקו במבט ראשוני נראית זולה ומנוכרת, אולם במחשבה שנייה היא התאימה לאופייה של המשפחה. הקירות המתקלפים שיקפו היטב את הסודות מהעבר שנחשפים בהדרגה, ועיצובם הזול והפשוט של חדרי המלון אמנם באים בסתירה לתדמית המשפחה כלפי חוץ, אך היא מייצגת את היותה של משפחה זו ככל המשפחות. התלבושות שעיצב אורן דר התאימו לאופיין של הדמויות השונות, והתאורה שעיצב עדי שימרוני יצרה בידוד טוב בין חלקי הבמה השונים ואפשרה להתמקד. המוסיקה של קורין אלאל אמנם מצליחה ליצור דרמה בחלק מההצגה, אמנם לעתים היא אינה מתאימה לתמונה כלל ועיקר, והתנועה שעוצבה ע"י אלדר גרויסמן בוצעה היטב ע"י השחקנים.

סנדרה שדה בתפקיד שרה פלדמן, אם המשפחה, הייתה מצוינת, והיא יוצקת לתפקיד אמינות רבה, והיא מצליחה למצות את משפטי המחץ בטקסט בצורה מיטבית בזכות הפגנת ציניות ויכולת דרמטית מרשימה. כמו כן, היא מביאה לידי ביטוי את הרצון לשמור על שלמות המשפחה בכל מחיר, אם בניסיונה להפסיק את הקשר בין בנה הבכור לבין ענת באמצעות איומים, ואם ברצון שלה לשמור על סודות העבר מתוך הנחה שהם נשכחו. בסיום ההצגה נותר להזדהות עמה או לסלוד ממנה ומהתנהלותה, וקשה להכריע בין שני קטבים אלו.

נתן רביץ בתפקיד יוסי פלדמן, הבן הבכור, עשה עבודה טובה כמי שנכנס לנעליו של ראש המשפחה, ובעיקר המחיש את ניסיונותיו לרצות את אימו פרט לעניין חתונתו. ניכר כי הוא משלם מחיר אישי עבור המשפחה, ולמרות זאת בני המשפחה אינם עומדים לצדו בעת הצורך, אלא מתאפיינים בכפיות טובה. במערכה הראשונה רביץ מעט דשדש, ונטה להתבלבל בשורות הטקסט, אולם בהמשך הוא השתפר, ומיצה את התפקיד.

אושרי כהן בתפקיד אסף פלדמן, האח הקטן, אינו מצליח להפתיע בהצגה הזו, כל שכן לחדש. הוא מגלם דמות שמשיקה במקומות רבים לדמויות שגילם בעבר, והדבר הופך למעושה למדיי, שלא לומר למאוס. כמו כן, נלי תגר בתפקיד ענת (במקור הייתה אמורה לגלם את התפקיד מרב הררי), מגלמת דמות שלכאורה שונה מאוד מדמויות שגילמה עד כה בתיאטרון, בעיקר במאפייני הגיל והבגרות, אולם היא מביאה לידי ביטוי חוסר בגרות ואינטונציה שאינה משתלבת עם מאפייניה של הדמות. לגבי שני תפקידים אלו יצאתי בתחושת החמצה אדירה, וחבל, שכן מדובר בדמויות מרכזיות במחזה.

ארבעת השחקנים הנותרים היו נפלאים, וכל אחד מהם הביא למימוש מלא של מאפייני הדמות שלו באמצעות משחק עקבי ומשכנע במיוחד. עידן אלתרמן בתפקיד נמרוד פלדמן, האח האמצעי, הביא לידי ביטוי את היותו הכבשה השחורה של המשפחה, כאחד שהתגרש כבר שלוש פעמים, ונמצא כיום בתהליך של חזרה בתשובה. לא פעם בני המשפחה משתמשים בו כשק חבטות, והוא מוצא את עצמו כאדם אחד מול המשפחה כולה. רינת מטטוב בתפקיד אלה פלדמן, אחותו התאומה של אסף, הדגישה במשחקה את היותה של אלה מתוסבכת, נוירוטית ופגיעה, אשר כל המשפחה דואגת לגונן עליה לבל תתמוטט. חיים חובה בתפקיד פינטו, עובד בית המלון, הטיב לגלם אדם שהולך ומתעוור מיום ליום, ויצק לתוך הדמות מסתורין ומנה מדויקת של שיגעון ושל פחד. אמיר הלל בתפקיד עידן, בן זוגה של אלה, הפגין במשחקו את חוסר הטקט הדרוש ואת התדמית החיצונית שדבקה במשפחת פלדמן בקרב הכלל, אולם בסופו של דבר מתברר כי גם הוא אינטרסנט שמסתיר את מניעיו היטב.

סיכום : מחזה עמוס מדיי עם לא מעט בעיות, לצד משחק טוב של רוב השחקנים. ציפיתי ליותר והתאכזבתי.