המחזה "טרטיף", שנכתב ע"י המחזאי הצרפתי הנודע מולייר במאה ה- 17, לא איבד את הרלוונטיות שלו מאז הועלה לראשונה, ובזמנו עורר שערורייה בצרפת בעקבות הביקורת שמתח מולייר במחזה על התנהלות מוסד המלוכה ומוסד הכנסייה. מדובר במחזה אשר מתאפיין בכתיבה חריפה, עוקצנית וביקורתית, והדבר הפך את "טרטיף" לאחד ממחזותיו הבולטים ביותר של מולייר. בעקבות הביקורת נאלץ מולייר לשכתב את סופו של המחזה, והפך אותו לסוף טוב, ולאחר מכן הוא הוצג ברחבי צרפת כשמולייר עצמו מגלם את התפקיד הראשי, וכמובן ברחבי העולם עד לימינו. זאת ועוד, תרומה ניכרת של המחזה היא שהשם "טרטיף" הפך כינוי לנוכל, לצבוע ולמניפולטור. כמו כן, ההצגה "טרטיף" הועלתה במרבית התיאטראות בישראל, ובתיאטרון הקאמרי העלו בשנת 2001 את "הרב קמע", עיבוד אקטואלי ועכשווי של שמואל הספרי למחזהו של מולייר, וההצגה הועלתה בהצלחה רבה. בימים אלו מועלית ההצגה "טרטיף" בתיאטרון גשר, ולמעשה רק בשנים האחרונות זוכים מחזותיו של מולייר לעדנה מחודשת בתיאטראות בישראל, וזאת לאחר מספר שנים שלא הוצגו כאן.

עלילת המחזה מתארת את סיפורה של משפחה בצרפת, אשר מאמצת לחיקה ביוזמת אורגון, ראש המשפחה, וביוזמת מאדאם פרנל, אימו, את איש הדת - טרטיף. השניים דואגים לכל מחסורו, והולכים שבי אחרי מוצא פיו. שאר דיירי הבית : אלמיר (אישתו של אורגון), קליאנט (אחיה של אלמיר), דמיס (בנם של אורגון ושל אלמיר), מריאן (בתם של אורגון ושל אלמיר), ולר (אהובה של מריאן), פיליפ ודורין (המשרתים) - מבינים כי מדובר במתחזה ובצבוע, אולם כל ניסיונותיהם לחשוף את כוונותיו של טרטיף מעלים חרס. לבסוף, אלמיר מעלה רעיון לפיו אורגון יתחבא מתחת לשולחן, בזמן שהיא תפתה את טרטיף, ואכן אורגון נוכח לדעת שטרטיף אינו האדם שחשב שהוא, אולם גילוי זה מאוחר מדיי, שכן אורגון העביר לרשות טרטיף את כל רכושו על מנת להרגיז את בני משפחתו.

"טרטיף", כאמור, הוא מחזה אשר עוסק באמונה העיוורת ובכובד המשקל שהחברה מעניקה לדת ולעומדים בראשה. מעבר לעניין הדת, המחזה עוסק בנוכלות ובמניפולטיביות, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, וכמובן נושאים אלו אקטואליים במיוחד בחברה הישראלית. מאות עמותות ומועדוני לקוחות קמים בישראל מדיי שנה, וכמובן אלפי נוכלים ואוחזי עיניים מנצלים את תמימותם של אנשים רבים ומורידים אותם מנכסיהם ומרכושם. במחזה עולה בבירור שאלת המחיר, ועד כמה מוכן אדם להרחיק לכת על מנת להוכיח את אמונתו, ומאידך עד כמה מוכן אדם לחצות את עקרונות המוסר בשמה של הדת או בשמה של כל מטרה אחרת, אשר לכאורה נראית מוצדקת.

הבמאי יבגני אריה החליט לעשות שימוש בתרגומו העכשווי יחסית (למרות שהוא בן שני עשורים) של יהושע סובול, אשר מביא לידי ביטוי באופן מרשים את כתיבתו המחורזת והמושחזת של מולייר, שרצופה במשחקי לשון, ברמיזות מיניות ובשנינות, שתפקידם הוא להעניק לקומדיה מימד ביקורתי ונוקב. יחד עם זאת, ההצגה אינה מוצלחת כמצופה. אריה עשה שימוש בתפאורה מינימלית יחסית, ובחר להעניק לדמויות מימד קריקטוריסטי ואף עיצב חלק מהדמויות בסתירה לכוונותו של מולייר, ובכך למעשה הצליח להעצים את מאפייני הקומדיה. בעניין זה, לא ניתן להתעלם מהקוטביות שבין העיצוב הבימתי הקלאסי לבין השפה המודרנית יחסית, אולם דווקא כאן בעיניי לא היתה בעיה, ונראה כי השניים השתלבו היטב זה בזה. אף על פי כן, המאמץ לכאורה אינו מספק, ולא כל השחקנים מצליחים לעמוד בשטף המילים המוליירי הקולח מבלי לאבד את הקצב, ולעתים קרובות חלקם נשמעים מאולצים ומתאמצים מדיי, ובכלל עוטפת את ההצגה אווירה מגושמת משהו. זאת ועוד, קשה להתעלם מבעיות ההגייה שמאפיינות חלק מהשחקנים, וזאת למרות הדרכת השפה שקיבלו, ולולא התרגום הסימולטני שהוקרן על המסך, היה קשה להבין את דבריהם. כמו כן, מעברים ארוכים יתר על המידה בין התמונות השונות פוגעים ברובם בשטף של ההצגה, וגורעים מקצביותה. בנוסף לכך, ראוי לציין, כי לאחר ההצגה התקיימה שיחה עם חלק מהשחקנים, ונוכחתי לדעת כי רובם התקשו לענות על חלק גדול מהשאלות שהופנו אליהם ע"י הקהל, ותהיתי לעצמי אם כל אחד ואחד מהם הבין את רעיונות המחזה, או שמא ניגש לתפקיד באופן טכני לחלוטין.

מיכאל קרמנקו עיצב תפאורה נאה, והשימוש בדלתות הגדולות על מנת לשנות את הרכב החדרים בבית, מתבצע באופן מיטבי, אם כי קורה שנפלה מעל אחת הדלתות במהלך ההצגה המחישה את העובדה שמדובר בתפאורה רעועה מעט. כמו כן, עיצב קרמנקו תלבושות מצוינות ומלאות דמיון, אשר השתלבו היטב עם הפאות המיוחדות שהתאימו לכל אחת ואחת מהדמויות. לכך הצטרפו המוסיקה הקצבית של אבי בנימין על אף שכאמור הייתה ארוכה מדיי בחלק מהמעברים, וכן התאורה ששעיצב אלכסנדר סיקירין.

אלכסנדר סנדרוביץ' בתפקיד טרטיף היה טוב לפרקים, אולם נראה כי העובדה שהינו נמוך קומה באופן חריג הפך לגימיק המרכזי בהצגה, ובעיניי הוא אינו משרת את מטרות המחזה. הוא גילם באופן סביר את דמותו של הנוכל תאב הבצע, אולם בעיניי היה מקום למשחק סוחף ומוחצן יותר, אשר מעצים את העובדה שטרטיף חוצה את גבולות המוסר ומוצא לכך הצדקות בהלכה.

דודו ניב בתפקיד אורגון גילם היטב את דמותו של ראש המשפחה, אשר נסחף אחר טרטיף ומעביר לו את כל רכושו. הוא המחיש את העובדה שאורגון הולך אחר טרטיף באמונה עיוורת. בכל פעם שהוא שואל לשלום טרטיף ומוסיף "אוי, המסכן", מובאת לידי ביטוי הביקורת במחזה באופן מוצלח. לצדו, נטע שפיגלמן בתפקיד אלמיר, הביאה לידי ביטוי במשחקה את ניסיונותיה החוזרים ונשנים לחשיפת פניו האמיתיים של טרטיף, והיא מצליחה לעמוד בתפקיד על אף הפער שבין גילה האמיתי לבין גילה של הדמות.

יובל ינאי בתפקיד קליאנט היה מצוין, ויצק לתוך שטף דיבורו רב המילים של קליאנט גמגום עקבי. אלינור פכט בתפקיד מריאן הייתה טובה מאוד, והיא יוצרת לא מעט רגעים קומיים מוצלחים, ובמיוחד אלו לצדו של ולר שאת דמותו גילם באופן מיטבי אלון פרידמן. יחד עם זאת, פירה קנטר בתפקיד מאדאם פרנל לא התאימה בעיניי לדמות, והיה קשה מאוד להבין את דבריה, וכך גם לגבי קלים קמנקו בתפקיד הקצין. עוד משתתפים בהצגה : אורי יניב בתפקיד דמיס, ארז דריגס בתפקיד לויאל ומקסים רוזנברג בתפקיד פיליפ.

חנה לסלאו בתפקיד דורין הייתה מעולה, והיא בדרנית וקומיקאית מהמעלה הראשונה. היא גייסה היטב את שפת גופה ואת דיבורה המהיר והברור לטובת עיצוב דמותה של המשרתת החטטנית שידה בכל, ומעבר לכך היא מביאה לידי ביטוי יכולות אלתור מדודות שמיד זכו למחיאות כפיים מהקהל. נראה שחלק מהצופים בהצגה לא היו מרוצים מנוכחותה של לסלאו, אולם בעיניי היא הצילה את ההצגה במידה ניכרת, ומיצתה היטב את התפקיד.

סיכום : ההצגה אינה מצליחה להמריא למרות חנה לסלאו המצוינת, מה גם שנראה שמדובר בתוצר שאינו מוגמר.