מערכת היחסים בין הורים לילדים היא נושא מורכב במיוחד, היות שלרוב נראה שמדובר במערכת יחסים חד צדדית הכוללת מחויבות ללא תנאים של ההורים לילדיהם, גם במחיר האושר האישי וההגשמה העצמית של ההורים. נראה כי במיוחד במיוחד בעולם המודרני, אשר הביא לתמורות רבות באופן שבו מקימים משפחה, ההורים משקיעים את מרצם, את חסכונותיהם ואת אהבתם בילדיהם, ורואים בכך ערך עליון. ברחבי העולם ילדים נתמכים ע"י הוריהם עד לשנות העשרים המוקדמות שלהם, אולם רובם עוזבים את הבית כבר בגיל 18 עם תחילת הלימודים באוניברסיטה או בקולג', אולם בישראל ההורים ממשיכים להוות משענת עבור ילדיהם גם שנים רבות לאחר מכן, וייתכן שהדבר תואם בראש ובראשונה את המאפיינים הגיאוגרפיים של מדינת ישראל. יתרה מזאת, הרוב המכריע של ההורים בישראל מעוניינים להעניק לילדיהם את כל אשר לא זכו לו, ולעתים מבקשים להגשים חלומות אישיים שנגוזו באמצעות ילדיהם. בסיכומו של עניין, נשאלת השאלה האם נכון שהילדים ימשיכו להסתמך על הוריהם גם בבגרותם, או שדווקא מסיבה זו ההורים יכולים להיות עסוקים בעצמם ובהגשמה העצמית שלהם. "אימא מאוהבת", המחזה החדש של גורן אגמון ("קפה ערבה", "עלמה ורות"), אשר הועלה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין, עוסק במידת המחויבות של הורים לילדיהם אם בכלל.

מיכל היא עורכת דין מצליחה, אשר התגרשה מבעלה כששני ילדיה היו קטנים. היא נותרת לבדה לאחר ששני בניה, עומר ואודי, עזבו את הבית ושוהים אצל אביהם בארגנטינה. היא מוצאת אהבה חדשה בדמותו של מתי, וטרינר אידיאליסט שהינו פעיל לזכויות בעלי חיים, ונחשפת בעקבות זאת לעולם חדש ומרגש עבורה. עומר, בנה של מיכל, חוזר הביתה באופן מפתיע לאחר שהות של שנה בדרום אמריקה, והוא המום לנוכח השינויים בחייה של אימו, אשר אינם תואמים את ציפיותיו. ברקע גם הוריה של מיכל, הילדה ופנחס, אשר מייצגים את הדור המבוגר והשונה בתכלית.

אגמון כתבה מחזה אשר מתמצת בתוכו את ההוויה ההורית הישראלית, והמחישה בו את התמורות שחלו במאפייני ההורות בישראל. ההורים של מיכל הגיעו ארצה ונמנו על החלוצים, והיו עסוקים בבניית מדינה ובהקמת משפחה, ונראה כי מושג האושר וההגשמה האישית עבורם התמצה בעיקר בתחום המשפחה, ועבור בתם הם ויתרו על רצונותיהם, ובלבד שתהיה מאושרת. עבור מיכל מושג האושר שונה בתכלית, וכאישה גרושה וחופשייה, אשר עבדה שנים רבות למען רווחת ילדיה, היא רואה את האושר האישי שלה כחשוב לא פחות מהמחויבות שלה כלפי ילדיה. לאור זאת, היא נקרעת בין שני קצוות אלו - הבן שזקוק לתמיכה ולייעוץ שלה לעומת בן זוגה אשר זקוק לנוכחותה לצדו כחלק מפרק ב' בחיי שניהם. על אף שהמחזה כולל לא מעט רגעים משעשעים, הוא גם מצליח להיות מרגש ומותיר חומר רב למחשבה. למעשה, הוא אינו מציג פיתרון של ממש, אלא מוצגת בו הבעיה, והסוף נותר פתוח במידה מסוימת ונתון לפרשנות אישית מצד הקהל.

עבור הבמאי גלעד קמחי, מנהל קבוצת הצעירים של בית ליסין, זוהי ההתנסות הראשונה כבמאי בבית ליסין בהפקות שאינן בהשתתפות קבוצת הצעירים. קמחי יצר הצגה קולחת שאין בה רגע דל, והוא ממצה את רעיונותיו של המחזה באופן ראוי לציון, ועל אף שמדובר במחזה שכולל קטעים קומיים רבים, הוא מצליח לזרוע בתוכם אמת ורגישות מעבר להומור. כמובן, היות שמדובר במחזה ישראלי חדש, לא מן הנמנע שנעשו שינויים במחזה בעבודה משותפת עם המחזאית על מנת להתאימם באופן מיטבי לשחקנים ולמציאות הישראלית של ימינו. לרשותו היה כמובן צוות שחקנים מרשים, מקצועי ומנוסה, שעצם נוכחותו על הבמה מביאה להצגה מוצלחת. המשפחה אשר מתוארת במחזה הינה ישראלית במלוא מובן המילה - הסבא והסבתא היו חלוצים, האם ניהלה קריירה מצליחה, והילדים יצאו לטיול ממושך בחו"ל, את כל אלו ועוד מצליח קמחי ליצור באופן אמין במיוחד. יתר על כן, המוסיקה שבחר קמחי בשיתוף עם אמיר לקנר הוסיפה עומק ומשמעות להצגה, במיוחד באמצעות השיר "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון, אשר פותח את ההצגה וסוגר אותה, ומתאר ניגוד מושלם בין פתיחת ההצגה לסיומה. בנוסף, הוא יצר מעברים מסוגננים בין חלק מהתמונות בליווי מוסיקה מתאימה. במאמר מוסגר, אציין כי לאחר שצפיתי בהצגות אחרות שביים קמחי דוגמת "חלום של לילה בלב קיץ" ו"אביב מתעורר", נראה כי קמחי מגיע לשיאים בימתיים מרשימים יותר כאשר במחזה ישנו מקום משמעותי יותר לפרשנות אישית ויצירתית.

התפאורה שעיצב ערן עצמון הייתה נאה וטובה, פרט לספה המיושנת שהוצבה במרכז הסלון, שבעיניי לא התאימה לעיצובו הפנימי של הבית. כמו כן, התאורה שעיצב רוני כהן סייעה לביצוע מעברים זורמים, ובמיוחד תרמה להפרדת שני צדי הבמה ולמתן תחושה של מרחב גדול יותר. זאת ועוד, יוסי בן-ארי עיצב תלבושות יפות, אשר התאימו למאפייני הדמויות השונות, מה גם שנראה כי הדבר נעשה באופן סטריאוטיפי אך במידה מדויקת.

אסי לוי בתפקיד מיכל הייתה מצוינת, ומדובר בשחקנית מקצועית ורבת גוונים, אשר מצליחה מצד אחד לייצג את ההיגיון ומאידך את הרצון לתמוך בבנה בכל מחיר. ניכר כי היא הצליחה להמחיש את היותה מאושרת עם בן זוגה החדש, כאשר האהבה עומדת בראש מעייניה, אולם עם חזרתו של בנה היא נקרעת בין מחויבותה לבנה לבין מחויבותה למתי, ולוי נעה במדויק בין הסגנון הקומי לבין הסגנון הדרמטי. כמו כן, מובאת לידי ביטוי השאלה "האם אין למיכל זכות להיות מאושרת?", ואולי התשובה לכך ברורה - המחויבות לילדיה חזקה יותר מכל, והיא מוכנה לשלם על כך מחיר אישי וטראגי במידה מסוימת, ועל כן מורגשת ההחמצה שהיא חווה.

עידו ברטל בתפקיד עומר היה טובה מאוד, וגילם היטב את דמותו של הצעיר אשר מלא בחלומות ספק אידיאולוגיים ספק ופיננסיים. הוא מייצג דור תובעני ורכושני, אשר מצפה לתמיכה ללא תנאים מאימו, ולא בכדי הוא מציין שאימו אינה יכולה לסרב לו, ואף מציע שתמכור את הבית על מנת לסייע לו. למעשה, הוא הדמות היחידה בהצגה אשר אינה מביאה את הקהל לידי צחוק, וכמובן יש בכך דבר סמלי.

ענת מגן-שבו בתפקיד גבי, חברתו הארגנטינאית של עומר, היא קומיקאית נפלאה, ובקלות סיגלה לעצמה מבטא ושפת גוף אשר תואמים את החברה הארגנטינאית. גבי מייצגת את החברה העולמית, שבה הילדים עוזבים את הבית עם הגיעם לבגרות, וכן היא מפגינה חום כלפי בני משפחתו של עומר, ורואה בהם את משפחתה, כך שאופן התנהגותה גורר הרמות גבה מצד חלק מבני המשפחה.

דודו בן-זאב בתפקיד מתי היה טוב מאוד, והוא ממחיש במשחקו את החיים הריקים ממחויבות. נראה כי מתי בחר בפתרון הקל, ועזב את משפחתו והותיר לה את כלל הרכוש, ובלבד שיהיה חופשי, וכפועל יוצא מכך - מאושר. במשחקו הוא משקף את ההתלהבות ואת האידיאליזם אשר מאפיינים את דמותו, וממחיש היטב את סלידתו של מתי ממסגרות ואף מהחוק, וניכר כי הוא מוכן להילחם על רעיונותיו.

עם כל זאת, ההצגה שייכת בעיניי לשני שחקנים מצוינים - אילן דר בתפקיד פנחס ומרים זוהר בתפקיד הילדה, אשר מגלמים את הוריה של מיכל. ברור מעבר לכל ספק שמדובר בשני שחקנים מנוסים, אשר כל משפט אשר יוצא מפיהם מלא במשמעות ומתוזמן באופן מדויק. לא בכדי הם מצליחים לגנוב את ההצגה, ולתאר באופן אמין זוג מבוגרים אשר נותרים יחד בשל הבדידות ולמען המשפחה, ונראה כי אינם אוהבים זה את זה. יתר על כן, הם מלאים בחשדות וברגשות פרנואידיים, אולם כאשר יש צורך לטפל בבעיות משפחתיות, הם עושים יד אחת ועומדים זה לצד זה. בסופו של דבר, נדמה שדברים שהיו מקובלים ונכונים בזמנם של הילדה ושל פנחס לא בהכרח נכונים עבור מיכל, וכאן בא לידי ביטוי הפער המשמעותי בין הדורות ובין תפיסותיהם ביחס למהות המשפחה בדגש על המחויבות לילדים.

סיכום : כמעט קומדיה ישראלית בביצוע מצוין של השחקנים, ועל כן נראה כי ההצגה תהפוך במהרה לשלאגר.