בשנת 2001 אולפני דרימוורקס האמריקאיים יצרו להיט שובר קופות בסרט "שרק", אשר לפני מספר שנים הצטרף למאגר סרטי ההנפשה הקלאסיים לאחר שדורג שמיני במצעד סרטי האנימציה בארה"ב וזכה בפרס האוסקר. הסרט עצמו הפך לשובר קופות, ומאז הופקו שלושה סרטים נוספים, שכל אחד מהם איים לשבור את שיאי המכירות שקבעו קודמיו. האולפנים והבמאים אנדרו אדמסון וויקי ג'נסון רקחו נוסחת קסם, אשר כוחה יפה לכל הגילאים, וסדרת הסרטים הפכה עד מהרה לבילוי עבור כל המשפחה, מה גם שהסרטים מצליחים לפנות לכל קבוצת גיל ברבדים שונים ובכך להסב לכל צופה הנאה. יתר על כן, התרנגולת לא הפסיקה להטיל ביצי זהב, ועד מהרה, כמקובל בארה"ב, הוחלט כבר בשנת 2002 להפיק מחזמר בברודווי ע"פ הסרט הראשון וע"פ הספר "שרק" שיצא לאור בשנת 1990. המחזמר הועלה בברודווי בשלהי 2008 וסיים את ההצגות כעבור שנה כאשר קטף את פרס הטוני היוקרתי עבור עיצוב התלבושות, ומאז כבר החל סיבוב ההופעות בארה"ב, ולאחרונה הגיע גם לישראל ובשנת 2011 יעלה גם בווסט אנד בלונדון.

המחזמר "שרק" נכתב ע"י דייוויד לינזי - אבייר (מחזה ופזמונים) וג'נין טזורי (מוסיקה), וביים את המחזמר ג'ייסון מור, אשר היה אחראי בין השאר לבימוי המחזמר "אבניו קיו" שעלה בברודווי, וכמובן זכה להצלחה רבה. בעיניי הכותבים לא הצליחו לשחזר את הצלחת הסרט בעיקר בשל היעדר עומק של ממש במחזה. מסרים שהיו חבויים בין השורות בסרט והיו נתונים לפרשנות אישית של הצופה נעלמו כליל, ונותר מסר מרכזי הנוגע לקבלת השונה. יתר על כן, המוסיקה שהלחין טזורי אמנם נעימה ומתאימה למחזמר לכל המשפחה, אולם קשה לומר שהשירים ייזכרו שנים קדימה, מה גם שאזהר ואומר שזיהיתי קטעים ממחזות זמר אחרים דוגמת "שורת המקהלה". השיר שיוותר מזוהה ביותר עם המחזמר הוא השיר שכתב ניל דיאמונד "i'm a believer", אשר גם הושמע בתמונת הסיום של הסרט הראשון.

בדומה לסרט הראשון בסדרת סרטי "שרק" המחזמר מתרחש בממלכת דולוק, שבה היצורים מהאגדות מגורשים, ומועברים בהוראתו של הלורד פרקוואד לביצה בה מתגורר העוג שרק. על מנת להחזיר את הביצה לרשותו הוא יוצא לחפש עבור הלורד פרקוואד את הנסיכה פיונה הכלואה במגדל תחת שמירה של דרקונית, ומצטרף אליו החמור. כמצופה, שרק ופיונה מתאהבים, ולאחר מסע ההרפתקאות חזרה לדולוק, הסדר הושב על כנו.

קרן אור הפקות בבעלות יריב יפת התאגדו יחד עם בימות ועם הדרן והבטיחו הפקה קייצית בסטדנרטים בינלאומיים בהתאם להפקה המקורית בברודווי, מה גם שהציגו סוללה של כוכבים מוכרים אשר עתידים לאייש את התפקידים הראשיים. לאחר צפייה במחזמר יצאתי בתחושה שכשם ש"שרק" הפך למכונת מזומנים שמגלגלת מיליונים עבור אולפני דרימוורקס, כך המחזמר "שרק" בגרסתו העברית הפך למכונת מזומנים עבור מפיקיו. דובר כבר רבות על מופעי חנוכה ועל מופעים מיוחדים אחרים הפונים בעיקר לילדים, אך בעיניי דווקא כאן הייתה הזדמנות להעלות מחזמר עתיר תקציב ביחס למחזות הזמר שמועלים בארץ, ולמרות זאת המטרה הוחטאה. הבעיה מתחילה באלו שלוהקו לתפקידים הראשיים, שלחלקם אני מתקשה לקרוא שחקנים, ונראה כי המפיקים היו מעוניינים למלא את האולמות בקהל תוך התפשרות על הערך האומנותי. בהמשך, הבחירה בהיכל התרבות בתל אביב עבור העלאת מחזמר אינה נכונה מיסודה, שכן האקוסטיקה באולם מתאימה לקונצרטים ולא למחזות זמר. מתווסף לכך גם מרתון הצגות יומי בסדר גודל של 2-4 הצגות, והדבר כמובן פוגע ישירות בתוצר, וקשה שלא להרגיש בכך. כתוצאה מעומס ההצגות, השירה בחלק ניכר מהמחזמר אינה שירה חיה, אלא מדובר בהקלטה. ולסיום בהקשר זה, העובדה שהתאפשרה כניסה לאולם עם מזון ועם משקאות הייתה שערורייתית לכשעצמה, ומעבר ללכלוך יש בכך זלזול בשחקנים על הבמה, מה גם שמוצרים נלווים נמכרו בעלויות גבוהות במיוחד. כל אלו ועוד הובילו אותי לתחושה שמדובר בהפקה שמתיימרת לשאת תו איכותי, אולם בפועל מתבררת כחלטורה עתירת תקציב, רדודה ומזלזלת בקהל, וקשה שלא לתהות האם הפקה כזו היא חשיפה טובה לעולם התיאטרון עבור ילדים.

עוז מורג שהיה אחראי לבימוי ולכוריאוגרפיה יצר הצגה צבעונית, שעיקר כוחה הוא בצוות השחקנים בתפקידי המשנה, בתלבושות המרהיבות שעיצבה אלה קולסניק ובכוריאוגרפיה. יחד עם זאת, הכוכבים שמאיישים את התפקידים הראשיים אמנם מצליחים להביא את הקהל לרכוש כרטיסים, אולם אינם מספקים את התוצר הנדרש. המחזמר עצמו אינו מצליח לרתק את הקהל בכל קשת הגילאים, והתרשמתי שהילדים בקהל בעיקר עסוקים במזון ובמשקאות, ובמקרה הטוב בזיהוי הכוכבים מאחורי המסכות. התמונות הבודדות אשר מביאות לשקט באולם ולהנאה מהמתרחש על הבמה הן הקטעים המוסיקליים המלווים בכוריאוגרפיה אשר מבוצעים ע"י כלל הדמויות. למותר לציין, כי הבמה הגדולה של היכל התרבות נראית שוממת למדיי לאורך המחזמר, שכן התמונות מרובות המשתתפים מעטות. יתרה מזאת, אמנם לא צפיתי בהפקה שהועלתה בברודווי, אולם לאחר צפייה בצילום שלה, נראה כי המחזמר בגרסתו העברית אינו מצליח להביא את הקהל לפרצי צחוק בדומה למחזמר בברודווי או לסרט.

התרגום של אלי ביז'אווי לשירים היה מוצלח, אולם לעתים חשתי שהשפה נמצאת בין שני קטבים - שפה גבוהה הכוללת גם ביטויים לועזיים שספק רב אם הילדים באולם הבינו את משמעותם, לעומת שפה רדודה שחלקה כמובן הוכתב מהמחזה המקורי, אולם נדמה לי שבוצעו כאן שינויים במטרה ליצור רגעי בידור זול והומור רדוד במיוחד שיסחפו את הקהל. ושוב נשאלת השאלה האם בדיחות נמוכות אלו הן מה שילדים צריכים לצפות בו בתיאטרון או שראוי לחשוף אותם לתכנים אינטליגנטיים יותר מאלו שמספקים להם הטלוויזיה והאינטרנט. לחיוב יצוין הניהול המוסיקלי, הניצוח והנגינה בקלידים עליהם הופקד אריאל קשת, ובהחלט ניכר שמדובר במוסיקאי מוכשר שעושה את עבודתו היטב כשלצדו דורון מזרחי (גיטרות), איתי ניצן (תופים), מיקי וורשאי (בס), צחי כרמונה (חצוצרה) וגלעד בורשטיין (סקסופון). יתר על כן, במבי פרידמן עיצב תפאורה מרשימה שאליה הצטרפו תכנים ויזואליים שהוסיף שי בונדר והתאורה שעיצב אורי מורג, ויחד הם משקפים באופן מוצלח את המסע של שרק, וזאת מבלי לבצע חילופי תפאורה מורכבים.

כפי שצוין קודם לכן, עקב האכילס העיקרי של ההפקה הוא דווקא באלו המאיישים את התפקידים הראשיים. דביר בנדק, אשר לאחרונה גודש בהופעותיו את מסך הטלוויזיה ואת במות התיאטרון, היה ליהוק מעניין לתפקיד שרק, ונראה כי הוא מסוגל לעמוד בתפקיד. עם זאת, נראה שהצלחתו הכבירה בשנה האחרונה הובילה אותו לחוסר מקצועיות אשר קורן ממשחקו, והדבר בא לידי ביטוי בהיעדר אנרגטיות ובאנמיות שהוא משדר. דמותו של שרק אמורה להיות קומית, טראגית וגם נוגעת ללב, ובנדק אינו מצליח להביא לידי ביטוי אף לא אחד ממאפיינים אלו, ונדמה שהוא אמנם נוכח על הבמה, ובכך מסתכם תפקידו. בנוסף לכך, התרשמתי שאינו מצליח ליצוק אל תוך הדמות אמת כלשהי, ולמרות כל זאת הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות והילדים מידפקים על דלת כניסת האומנים בהיכל התרבות על מנת להצטלם עמו.

רבות דובר על מי שתגלם את דמותה של פיונה, והועלו בין השאר השערות ששני כהן או עלמה זק תיבחרנה לתפקיד. ברם, נבחרה לתפקיד דנה פרידר, אשר בעיקר התנסתה בסדרות טלוויזיה, וקשה לומר שהיא שחקנית של ממש. היא אמנם מתנועעת נפלא ושופעת חיים, אך כאשר היא נדרשת לשחק ולשיר מתברר שאינה ליהוק מתאים לתפקיד כלל ועיקר. פיונה בדומה לשרק אף היא דמות שנעה בין הקומי לבין הטראגי, וגם כאן אף אחד מהם לא בא לידי ביטוי.

שני תפקידים ראשיים נוספים אשר אמורים להוות את העוגן הקומי של ההפקה מספקים בידור זול וגס, אשר מבוסס על מניירות מוכרות ומאוסות. יעקב כהן מגלם את תפקיד החמור, ומבצע זאת בחוסר מקצועיות משווע על גבול המעליב, נוהג לשכוח את הטקסט ויוצק לתוך דמותו של החמור את צווחותיו הטיפוסיות המזוהות עם מופע הסטנד-אפ שהוא מעלה. בנוסף, ציון ברוך מגלם את תפקיד הלורד פרקוואד לסירוגין עם עידן אלתרמן, ונראה כי ליהוקו של ברוך לתפקיד הינו בגדר פרודיה על מימדיו הקטנים ותו לא, שכן ברור לחלוטין שאינו שחקן ואינו זמר. הוא נוהג להשחיל בין שורות הטקסט ממיטב הקלאסיקה הים - תיכונית כגון שירו של אייל גולן "יפיופה", ונדמה כי גם הוא מרגיש בעיצומו של מופע סטנד-אפ ולא בהצגת תיאטרון.

מבין התפקידים הראשיים ראוי לשבח את טל מוסרי בתפקיד פינוקיו אשר מגלם את התפקיד במדויק ובמקצועיות רבה, ובמסגרת זו סיגל לעצמו שפת גוף עם תנועה מוגבלת ואינטונציה צווחנית מתאימה. חשוב להדגיש, כי דווקא במחזמר בו ציפו שכוכבים דוגמת בנדק, פרידר, כהן או ברוך יהיו אלו שיביאו להצלחתו, האיכות במחזמר זה נמדדת דווקא בשחקני המשנה בתפקידיהם השונים, ורובם ככולם הביאו לידי ביטוי יכולות מצוינות של משחק, של ריקוד ויותר מכל - של שירה. בלטו במיוחד : אדווה פרץ (דרקונית / עכברה עיוורת) ; אור אילן (פיה טובה / פיונה בת העשרה) ; אמיר שורש (ארנב לבן), אלה רוזנצוייג (פיית קני הסוכר / ג'ינג'ר העוגיה) ; דוריס נמני (המפטי דמפטי) ; מונה מרקוביץ' (דרקונית / עכברה עיוורת) ; דורון אורן (אבא עוג / זאב) ; קרן מור (מכשפה רעה) ; גיא עקיבא (ילד דב) ; אריאל קוזלובסקי (חזרזיר / כומר). עוד משתתפים במחזמר : אדי אלתרמן (אבא דב) ; אליאור כהן (שומר) ; אמיר קרלין (פיטר פן) ; אסיף מימון (חזרזיר) ; עמרי רוטברד (החלילן מהמלין / חזרזיר) ; חגית ביאר (שלגיה / עכברה עיוורת) ; מאיה מדג'ר (אימא עוג) ; רות כהן (דרקונית / אימא דב) ; רות רסיוק (אלף) ; תדהר יששכר (גמד גינה / ראש משמר) ; תות מולאור (הברווזון המכוער) ; ליאור בר (פיונה הצעירה) ועומר באבא (גיא אורן).

סיכום : הפקה שהייתה יכולה להיות מהנה הפכה להיות קרקסית ומביכה.