מאז ומתמיד דרמות המתארות את סיפורם של אסירים בבתי כלא היוו עיסוק מרכזי בתיאטרון ובקולנוע, ואפשרו הצצה לעולמם של האסירים, אשר מתאפיין בייאוש שנכפה עליהם כתוצאה מהשגרה היומיומית מחד, ובתקווה שממלאת את רוחם כחלק מהמאבק להישאר שפויים מאידך. סרטים כדוגמת "חומות של תקווה" ו"גרין מייל" לצד מחזות כדוגמת "מי דואג לילד" ואף המחזמר "שיקגו" הטיבו לתאר את המאבק הבלתי פוסק שמנהלים אסירים שחולקים תאים משותפים על מנת לשרוד ואת החברות שנרקמת ביניהם, ולמעשה נכפית עליהם מתוקף גורלם המשותף.

המחזה "האי" שנכתב ע"י את'ול פוגארד - מחזאי, במאי ושחקן דרום אפריקאי - מתבסס על סיפוריהם של האסירים השחורים אשר נכלאו בתקופת האפרטהייד בבית סוהר ברובן איילנד, ובין השאר היה כלוא במקום נלסון מנדלה לאורך תקופה של שלושה עשורים לערך, ולמעשה פוגארד עסק באוכלוסייה השחורה בכמה וכמה ממחזותיו. פוגארד העלה את המחזה לראשונה בקייפטאון כאשר נטל לידיו את שרביט הבמאי, ובהמשך עלה המחזה בלונדון ובניו יורק, והשחקנים, ששניהם היו שחורים, אף זכו בפרס הטוני היוקרתי.

עלילת המחזה מתארת את סיפורם של וינסטון ושל ג'ון, שני אסירי פוליטיים אשר חולקים תא משותף, כאשר על וינסטון נגזר מאסר עולם, ועל ג'ון נגזרו עשר שנות מאסר. במהלך שהותם בכלא הם סובלים מהסובר הראשי, הודושי, אשר מעביד אותם בפרך מתוך מטרה להבאם לסף שבירה, ועל כן הם מחפשים בקביעות דרכים חדשות ויצירתיות על מנת להתמודד עם שגרת החיים הקשה. בתוך כך, כמה מהאסירים מחליטים לקיים מופע שבו כל תא יציג קטע קצר בפני האסירים והסוהרים, והשניים מחליטים להעלות את תמונת המשפט מתוך המחזה "אנטיגונה" שנכתב ע"י סופוקלס, אשר באופן סמלי מתאר את הרדיפה אחר השחורים על לא עוול בכפם. במקביל מגלה ג'ון שגזר הדין שלו הומתק, והחברות שנרקמה בין השניים עומדת במבחן.

אלון טיראן ביים הצגה אנושית שעשויה היטב, תוך שהוא ממצה מהחלל המוגבל את המיטב, וביחס להצגות המועלות בפרינג' מדובר בתפאורה מורכבת ומרשימה. מבחינה דרמטית הוא הביא לידי ביטוי ביתר שאת את המתח שבין רגעי השבירה של האסירים לבין רגעים שבהם התקווה ממלאת אותם, ומאפשרת להם לשרוד, ויתרה מזאת הוא הדגיש את מערכת היחסים המורכבת והטעונה שנוצרת בין שני אסירים שבעל כורחם נגזר עליהם מרחב מחייה משותף. הדבר כמובן מביא לחיכוכים ביניהם, אולם בלית ברירה נרקמת בין השניים חברות אמיצה, אשר מעניקה לשניהם תקווה להמשך, גם אם היא מהולה בייאוש. שאלת הרלוונטיות של המחזה היא בעיני המתבונן - יש שיראו בו דרמה חברתית - פוליטית, ויש שיצליחו למצוא בו משיקים לימינו, בין אם בתמהיל החברתי שנוצר בגיוס לצה"ל ובין אם בתמהיל החברתי במדינה אשר מעורר מאבקים פנימיים. עוד יצוין, כי התמונה הראשונה שפותחת את ההצגה הייתה מבוימת מצוין, וכללה שימוש בתנועה והייתה ללא מילים, ובכל זאת המחישה את הקשיים שהאסירים נושאים על כתפיהם מדיי יום ביומו. בנוסף, טיראן מצליח להמחיש את הקשר הסמלי שבין משפט אנטיגונה לבין גורלם של שני האסירים ולעורר תהיות לגבי הנסיבות למאסרם.

ניב מנור, מעצב התפאורה והתלבושות, הקים תפאורה חונקת, קלסטרופובית ומנוכרת, אשר תיארה באופן מוצלח את השגרה הלוחצת והקשה שמאפיינת את חייהם של האסירים. לכך סייעה גם התאורה שעיצב יעקב סליב אשר התאימה לאפלה ששוררת בבתי הכלא, תוך שהאור הבוקע מהחלונות הצרים מתרכז לאלומות אור קטנות ועמומות. בנוסף, יובל מסנר התאים להצגה מוסיקה אשר מחדדת את הדרמה ברגעים המתאימים, ומאפשרת מעברים זורמים בין התמונות השונות. יחד עם זאת, הפריע לי מעט התרגום של אנטון שמאס בחלק מההצגה, שכן הפער בין השפה הגבוהה לבין שפת בית הכלא הינו גדול מדיי, ועל אף שמדובר באסירים פוליטיים ולכאורה אינטלקטואלים, לעתים יש בכך חוסר אמינות.

שני השחקנים, יוסי צברי בתפקיד וינסטון ויואב דונט בתפקיד ג'ון, עשו עבודה מרשימה, תוך שהם מביאים לידי ביטוי את העובדה ששניהם מוצאים נחמה זה בזה, אך גם הופכים אחד את השני לשק אגרוף בהתאם לצורך. צברי הוא שחקן מקצועי ורב-גוני, אשר יכול להיות קומיקאי מצוין, ומנגד יכול לשחק בהצגה כמו "האי" ולהפגין את מיטב כישוריו הדרמטיים. הוא מביא לידי ביטוי את העובדה שוינסטון אימפולסיבי, מתמלא בזעם במהירות ולעתים מגיב כמו ילד חרף היותו המבוגר יותר. דונט כשחקן צעיר ממלא ברגישות ובפייסנות את תפקיד האסיר האינטלקטואל, ודווקא בחירתו כבעל עור בהיר, להבדיל מהמקור בו שיחקו שני שחקנים שחורים, ממחישה את הפער שבין האסירים. זאת ועוד, שניהם שחקנים שתומכים זה בזה ומכבדים זה את זה,ומביאים לידי ביטוי בהצלחה את תחושות התקווה שממלאת אותם מפעם לפעם לצד תחושת הייאוש שנוגסת בהם מבפנים.

סיכום : דרמה אנושית המשוחקת היטב. פרינג' במיטבו.