בדומה לטרנדים רבים בעולם המודרני ובמיוחד בעולם הילדים, גם טרנד הכלבים הדלמטים שהתפשט בעולם בשנות התשעים היה כתוצאה מהסרט המצליח של דיסני "101 דלמטים" בכיכובה של זוכת פרס האוסקר גלן קלוז. הכלבים הדלמטים הפכו לשכיחים בבתים רבים, ורבים רכשו אותם מבלי להבין את המשמעויות של גידול כלב מסוג זה, ועל כן דווקא בשנים האחרונות הסתמנה מגמה הפוכה, לפיה רבים מאלו שהיו בעליהם של כלבים דלמטים נטשו אותם בשל מזגם המשתנה ובשל העובדה שהם זקוקים למרחב מחיה רב ולפעילות נמרצת. באופן זה, כמעט נשכח ספרה המיוחד של הסופרת הבריטית דודי סמית, אשר נכתב בשנות החמישים בהשראת הכלב הדלמטי שגידלה בעצמה, ונצרב בזיכרון העיבוד המונפש של דיסני, שכבר בשנת 1961 הפך לסרט מצליח במיוחד.

בחנוכה עולה בהפקת מ.מ. הפקות המחזמר "101 כלבים דלמטיים" בהשראת ספרה של סמית ובהשראת הסרטים שהופקו ע"י דיסני, תוך שיתוף פעולה עם אגודת "תנו לחיות לחיות" למען העברת מסריה של ההצגה. סיפור העלילה מתאר את פגישתם של ג'ון ושל אנה, שני מנהלי חשבונות, בפארק בלונדון בזמן שכל אחד מהם מטייל עם הכלב הדלמטי שלו - ג'ון עם פונגו ואנה עם פרדיטה. השניים מתאהבים זה בזה במקביל להתאהבותם של הכלבים, והם מתחתנים, כאשר האומנות שלהם, שרה א' ושרה ב' מתגוררות עמם. כאשר קרואלה דה ויל שומעת על כך שפרדיטה המליטה 15 גורים היא מעוניינת לרכוש אותם על מנת לתפור לעצמה מעיל פרווה מנוקד, ומשלא נענית בחיוב, היא שולחת את כספר ואת הווארד על מנת לגנוב אותם. בעקבות זאת, יוצאים כולם בעקבות הגורים על מנת להצילם.

קשה לומר שמדובר במחזמר של ממש, שכן הוא מונה ארבעה שירים בלבד, והם אינם ע"פ המוסיקה המקורית מסרטי דיסני, אלא מדובר במוסיקה שנכתבה עבור ההצגה בעברית. אסף אשתר היה אחראי לכתיבה ולפזמונים, ובעיניי הוא לא עשה עבודה טובה בלשון המעטה, שכן החרוזים מאולצים, מוגזמים וע"פ רוב אינם קשורים, אלא יוצרים בחלק מהמקרים אנדרלמוסיה של מילים ללא קשר הגיוני פרט להברה המסיימת, והכל מתוך מטרה לסחוט צחוק מהקהל. כמו כן, המוסיקה שהלחין בן זיידמן אמנם קליטה, אך לוקה בבינוניות ומטה, וקשה לומר שהיא מצליחה לתאר מצב רגשי כלשהו כמצופה ממוסיקה במחזמר.

בדיעבד ולאחר צפייה בהצגה, נתוני פתיחה אלו ודאי שלא הקלו על עופר שפריר הבמאי, אולם ציפיתי שהצגה שבה משתתפות אומניות בקנה המידה של חנה לסלאו, של חני נחמיאס ושל ציפי שביט, תצליח להשיג תוצאה משביעת רצון. שפריר לא הצליח להנהיג את צוות השחקנים שלו באופן הנכון, והוא אפשר לשחקנים להתפזר יתר על המידה ולנסות להצחיק בכל מחיר, גם אם אין סיבה לכך. הדבר הופך את ההצגה כולה לרדודה ולמזלזלת בקהל, ועל אף מסריה החשובים אינני בטוח שהילדים סופגים אותם בצורה הנכונה והראויה. בעיניי היה מקום לרסן זאת, ולעדן את הדמויות, היות שלרוב, פחות זה הרבה יותר. למרות כל זאת, הילדים נהנים, צוחקים ומרגישים חלק בלתי נפרד מהמופע, ונראה שהתשובה לכך נעוצה בכך שהם מקבלים מנה מדויקת של מה שהם מכירים מתוכניות הטלוויזיה.

בתיה סגל ומיכאל פיק עיצבו תפאורה נאה ושימושית, אולם היא לא הייתה מרשימה במיוחד. הדבר פוצה בתלבושות הנהדרות שעיצב ירון זינו, שהצטיינו בססגוניותן ובהתאמתן לדמויות השונות. כמו כן, נדב צלנר בנה כוריאוגרפיה טובה, גם אם לא תמיד התאימה במאת האחוזים לשירים. יצוין, כי בהצגה משתתפים שלושה כלבים לצד המאלף אביעד סויז, ועם זאת אי אפשר שלא להזכיר שעם פרסום ההצגה דובר על "כלבים דלמטים על הבמה", דבר שעד מהרה התברר כבובות כלבים דלמטים על הבמה, ובכך יורד באופן משמעותי ערכה של ההצגה. בנוסף, חשוב לציין, כי היכל התרבות אינו אולם מתאים להעלאת הצגות, כל שכן מחזות זמר, אלא מדובר באולם המתאים לקונצרטים, ולכן לרוב השירה אינה נשמעת בו באופן מיטבי.

כאן המקום להתייחס למושג התיאטרון המסחרי שהפך לקורת הגג עבור מחזות הזמר לחנוכה. המילה איכות כבר אינה נקשרת עם הפקות אלו, ורובן ככולן של ההצגות כולל שירה ומוסיקה מוקלטות, מה גם שרובן כוללות בעיקר כוכבי טלוויזיה, ריאליטי וילדים, ולא בהכרח ישנו קשר בין הליהוק לבין ההתאמה הממשית לתפקיד ולדמות. יתר על כן, התיאטרון המסחרי השתלט על היכלי התרבות הגדולים במהלך חג החנוכה, והיכל התרבות שמהווה את משכנה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית או המשכן לאומנויות הבמה שמהווה את משכנה של האופרה הישראלית, הופכים עד מהרה לאולם מטונף מפופקורן, משתייה ומשאריות חטיפים. ביקורת רבה נמתחה בתקשורת על השכרת היכל התרבות לקבוצת גינדי לשם קיום ירידים למכירת דירות, ואני תוהה האם מוסרי יותר שבמהלך הצגה בהיכל התרבות מותרת הכנסת מזון ושתייה לאולם, ובאופן אירוני תלויים שלטים המורים על האיסור לעשות זאת? האם בהיכל התרבות יש למכור צעצועים מאירים שיפריעו למהלכה התקין של ההצגה? נדמה שהתשובה לכך היא ברורה, או לפחות באופן תיאורטי. קשה לדעת מה בכל זאת ניתן לעשות, אולם דיסני יודעים את התשובה כבר שנים, והראיה לכך היא בברודווי ובווסט אנד, שם מועלות באופן קבוע הפקות של מחזות זמר של דיסני מבלי להתפשר בעקרונות ותוך שילוב המסחריות עד גבול מסוים.

חנה לסלאו בתפקיד קרואלה דה ויל הייתה יכולה להיות ליהוק מבריק, שכן נדמה שהדמות הזו נכתבה במיוחד עבורה כגרסה ישראלית של גלן קלוז. יחד עם זאת, לסלאו שהיא בעיקר קומיקאית נופלת בקלות לבור שכרתה לעצמה, ומקוראלה דה ויל יוצאות פניני הלשון של נעמי שחר מהסדרה "השיר שלנו" בקול צרוד ורם, וחבל שכך.

ציפי שביט בתפקיד שרה ב' אף היא חטאה בניסיונות לסחוט צחוק מהקהל, ולשקוע בבידור זול, המוני ומזלזל במיוחד. שביט מפיצה אור כשהיא עולה על הבמה, אולם היא לא שחקנית ואינה מגלמת דמות, ולמעשה היא מגלמת תערובת של דמויות שגילמה בעבר. לעומת זאת, חני נחמיאס היא נקודת האור בהפקה הזו, והיא שומרת על מקצועיות ועל משחק מאופק ואמין, ומבחינה קולית היא נשמעת נפלא.

עפר שכטר בתפקיד ג'ון ועדי הימלבלוי בתפקיד אנה היו שניהם אנמיים במיוחד, ונראה כי למרות שתפקידן של האומנות הוא לגנוב את ההצגה, הן עושות יותר מכך. שניהם כמעט שלא מופיעים על הבמה, ונוכחותם בהצגה אינה מורגשת כמעט כלל.

אודי גוטשלק ואביעד בנטוב בתפקידיי הגנבים הווארד וכספר היו גרועים, ומאחר שהם זוכים לתשואות מצד הילדים, לא הפסקתי להרהר לאורך ההצגה בהשפעתם עליהם. הווארד וכספר אמורים להיות צמד נוכלים מגושמים ובורים, אך חיתוך הדיבור המוגזם, השימוש במילות גנאי שהופכות עבור הילדים כשגורות בלשון ואיכות המשחק שחוצה את גבול המביך, הופכות את שאלת ליהוקם לתפקידים בהצגת תיאטרון, גם אם היא בתיאטרון המסחרי, למחדל של ממש.

את שתי בובות הכלבים מפעילים יונתן פז-בוגנים (פונגו) ומיטל סלקמון (פרדיטה), ולטעמי שניהם עשו זאת באופן מוגזם יתר על המידה, ואינני בטוח שהבחירה להעביר את מחשבותיהם של הכלבים הייתה נכונה. עוד משתתפים בהצגה בתפקידים נוספים : מתן קליגר, איתי פולישוק, נעה גורן, ליאור ורוצלב סקי, דודי גזית, איתי איפרגן ורוני סמואל. כמו כן, משתתפים הכלבים : פיפה, פלוטו ופיץ'.

סיכום : הצגה רדודה ומאכזבת במיוחד - בזבוז זמן וכסף. להצגות איכות אמיתיות לילדים מומלץ לפנות למדיטק, לתיאטרון בית ליסין ולתיאטרון הקאמרי.