הרומן שכתב הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא במאה ה- 19 תחת הכותר "הרוזן ממונטה כריסטו" הפך עם השנים לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב הנוער בעולם כולו. הספר יצא אל האור ב- 18 חלקים, ובהמשך עובד לסדרות טלוויזיה ולסרטים, כאשר הסרט האחרון יצא אל האקרנים בשנת 2005. באוגוסט 2009 עלתה בתיאטרון באר שבע ההצגה "הרוזן ממונטה כריסטו" ע"פ מחזה שכתב עידו ריקלין בהתאם לספרו של דיומא, וההצגה זכתה בפרס התיאטרון הישראלי עבור הצגת השנה ע"פ מחזה מתורגם או מעובד.

עלילת הרומן והמחזה מתרחשת בימי נפוליאון, ומתארת את סיפורו של אדמונד דנטס, מלח צעיר, אשר נטמן לו פח כחלק מקנוניה נגדו, והוא מוצא את עצמו בבית הסוהר כאסיר פוליטי. בבית הסוהר הוא מאבד את זהותו ככל שחולף הזמן, אולם לאחר שהוא פוגש באסיר אחר ונבנים ביניהם קשרי ידידות, האסיר מספר לדנטס אודות אוצר אבוד באי מונטה כריסטו הממוקם בים הטיראני. דנטס מצליח לברוח מבית הסוהר בעורמה, ולאחר מציאת האוצר באי מונטה כריסטו, הוא לובש זהות חדשה בדמות הרוזן ממונטה כריסטו, ומעוניין לנקום בכל מי שהיה שותף למאסרו. במהלכים מחושבים ומדויקים הוא בונה את נקמתו, ומצליח להביא להרס חייהם של הנוגעים בדבר.

סיפורו של דנטס הפך, כאמור, לסמל הנקמנות אך לצד זאת גם לסמל התקווה והמסוגלות, והדבר אף בא לידי ביטוי בסרט הקולנוע "סליפרס", בו ישנה נקמה בסגנון "הרוזן ממונטה כריסטו". הרומן שכתב דיומא אמנם הפך לפופולרי בקרב בני נוער, אולם מקריאת הרומן בשלמותו התברר כי תכנים רבים ברומן אינם הולמים גם עבור בני נוער. דנטס הופך מצעיר אידיאליסט ומלא תקווה לאדם שאינו רואה דבר פרט לנקמה ופרט לצדק, כך שנדמה שהוא אפילו נהנה מהמהלך. כליאתו של דנטס הביאה אותו למצב הנחות ביותר שאליו יכול להגיע אדם, במיוחד לאור העובדה שהיה ברור לו שהוא חף מפשע, והפגישה עם אותו אסיר בבית הסוהר מביאה לשינוי מהותי בתפיסה המחשבתית שלו, ומחייבת את דנטס להתבונן לתוך נבכי נפשו ולזהות את הכוחות ואת המסוגלות שלו להתגברות על הטרגדיה אליה נקלע בשל נסיבות לא ברורות. כאשר ריקלין עיבד את הרומן למחזה, הוא אמנם שמר בו את הגרעין המרכזי של הסיפור, אולם ביצע בו לא מעט שינויים על מנת להתאים את הסיפור לאמירה האישית שלו כמחזאי וכבמאי. ריקלין מצליח לעצב במחזה דמויות מרתקות בעלות עומק, אשר כל אחת מהן מונעת ע"י מארג של ערכים אשר מאפיין את האישיות שלהן. יותר מכל דמותו של דנטס הפכה למעניינת במיוחד בזכות העובדה שהוא מתגלה כאיש השונא את הבריות ומונע ע"י הרצון לנקמה, ואינו מגלה את מידת הרחמים כלפי סבלם של החפים מפשע.

עידו ריקלין מגייס לבימוי ההצגה את מיטב כישרונו, ויוצר באמצעות השחקנים שפה בימתית עשירה ויוצאת דופן, שבה פרט למפרשי ספינה אין כלל תפאורה ואביזרים, והשחקנים הופכים לתפאורה בגופם : שולחן כתיבה, תיבת נגינה, סוסים, מברקה ועוד. ריקלין מוביל את הקהל לתוך מסע מרתק, סוחף ונפלא שיש לו מספר רבדים : המסע הפיסי של דנטס מתוקף היותו מלח צעיר, מסע הצלב שנכפה על דנטס כחלק מהקנוניה שנקשרת נגדו ושמו מוכפש על לא עוול בכפיו, ולבסוף מסע הנקמה של דנטס אשר טומן בחובו גם מסע נפשי לתוך נבכי זהותו ולתוך האני האמיתי שלו. ההישג של ריקלין גם כמחזאי וגם כבמאי הוא היכולת שלו להעניק עומק וחשיבות לכל דמות ודמות שמופיעה במסגרת העלילה, ולכל אחת מדמויות אלו זהות מגובשת וייחודית. למעשה, מדובר בהצגה ארוכה יחסית ורוויה בפרטים ובשמות, ולכן הדבר דורש קשב וריכוז רב מצד הקהל, ואין ספק כי הבימוי המקורי של ריקלין מחזיק על גבו את כובד המשקל בהצלחה רבה.

נטע הקר עיצבה תפאורה יפה, אשר היוותה את הרקע המתאים לסיפור, מה גם שהספינה ברקע הוסיפה רבות לתחושת המסע שעובר דנטס. אורן דר ואינגה ברבה עיצבו תלבושות נפלאות אשר התאימו באופן מיטבי לדמויות ולתקופה המדוברת, והן הוסיפו להצגה מימד קלאסי אשר דווקא סותר במכוון את סגנון הבימוי המודרני והמיוחד. בנוסף, עדי שימרוני עיצבה תאורה נהדרת, אשר איזנה באופן מדויק בין האפלה לבין הארה ישירה. לכל אלו הצטרפה המוסיקה הדרמטית והקצבית לפרקים של דורי פרנס, אשר הוסיפה נופך מסתורי וסייעה לשימור העניין לאורך ההצגה.

אמיר קריאף בתפקיד אדמונד דנטס, הרוזן ממונטה כריסטו, גילם תפקיד מרתק ומלא כריזמה. קריאף מצליח לשרטט במדויק את דמותו של דנטס הן ברגעים השפלים והמייאשים ביותר בחייו והן ברגעים שבה הוא חש עליונות כמעט אלוהית, וקריאף ממחיש את התסכול ואת אובדן החשק לחיות לצד הרצון לנקום ולהיות עם היד על העליונה. המסע הנפשי והפיסי שהוא עובר באיבוד הזהות שלו ובגיבושה מחדש בזהות אחרת מצליח לסחוף את הקהל ולעורר הזדהות עם הדמות, אולם בד בבד הוא מאפשר להתבונן בו בעין ביקורתית ולתהות האם הנקמה מידתית.

כלל השחקנים בהצגה עושים עבודתם נאמנה, וכל אחד ואחת מהם מגלמים מגוון רחב של דמויות אשר שונות זו מזו. אלון אופיר מגלם בהצגה את התובע ז'ראר דה-וילפור, את האב פאריה, את המלח הבריטי, את האיכר היווני, את משרתו של דנגלר ואת פקיד הבנק ברומא, ואין ספק שאופיר הוא שחקן יוצא דופן, אשר גם בתפקידים משניים הוא מצליח לבנות דמויות מרהיבות ומדוקדקות עד לניואנסים הקטנים ביותר. יוסי צברי בתפקיד הכומר, הסוהר אנטואן ועלי - משרתו של הרוזן - עשה עבודה נפלאה במיוחד בתפקיד האחרון, והוא יוצק לדמות מעבר להומור הרבה מאוד חוכמת חיים ועורמה של חתול רחוב. יחסיו עם הרוזן אמנם נושאים אופי מעמדי, אולם בשלב מסוים הוא חוצה את הגבולות ומהווה את קולו של ההיגיון. אביטל פסטרנק בתפקיד מרסדס, מרינה ואחת הנזירות הייתה נהדרת, ואף לה יש תפקיד מרשים בתור קול ההיגיון והצורך בבחינת מידתיותה של הנקמה. לורן סביר בתפקיד מוכרת הדגים, ולנטין דה-וילפור והזונה הייתה מצוינת, והיא גייסה לכל תפקיד שגילמה שפת גוף ואינטונציה ייחודיות.

עוד משתתפים בהצגה : רון ביטרמן בתפקיד פרננד מונדגו, מפקד הכלא, פאורולו, לואיג'י ומפה, הנוטריון והשופט ; אורן כהן בתפקיד קצין המשטרה, הסוהר הצעיר, הצועני המלח, בנדטו, שחקן התיאטרון והמברקן ; יובל כרמי בתפקיד לואי דנגלר, המפקח, יאקופו, הלבלר בארכיון, הסוחר הטורקי, נוארטיה דה-וילפור, הסוהר ויו"ר בית הנבחרים ; נילי צרויה בתפקיד לה קרקונט, קלרה, הסולטן ואלידה, ארמין דנגלר, הזונה והנזירה ; ירמי רייך בתפקיד גספאר קדרוס, הסוהר האלג'יראי, הגנרל הספרדי, אלבר דה-מורסרף והגבר ביער בולון.

סיכום : הצגה סוחפת ויוצאת דופן המעניקה לצופים חוויה תיאטרלית במיטבה. אל תחמיצו!