The Magical Mystery Tour בבארבי ת"א 15.2

"הייתי צריכה להיוולד 40 שנה קודם" זהו משפט שיצא מפי לא פעם ולא פעמיים (וגם גרסה דומה עם 400, אך זהו כבר ז'אנר אחר לגמרי), על פי רוב בהקשר למוזיקה, כי עם כל הכבוד לנפלאות המאה ה-21,  לא הייתי מהססת לוותר על כליה, על קרנית או אפילו על החליל שלי בכדי לצפות ב-Beatles האגדיים בלייב (אם כי בלי קרנית זה עלול להיות קצת מסובך). למרות כל הקדמה הטכנולוגית שמגישה לך את כל אשר תרצה במרחק נגיעה במקלדת, טיולים ברחבי הזמן הנם עדיין בגדר פנטזיה עבורי, על כן הפתרון הבא הוא למצוא חיקוי ראוי למה שפספסתי. Let the search begin.

הערב נסעתי לשמוע, לראות ולחוות הופעה של להקת הקאברים הכה מדוברת- The Magical Mystery Tour. כשהגענו, אני וזוג חברים*, אל הבארבי, תור ארוך שהשתרך כמעט עד לרחוב עצמו קידם את פנינו, ותהיותינו האם יהיה קהל למופע מחווה שכזה התבדו בין רגע. גמרנו בליבנו לעמוד ליד קירות הבארבי יחד עם בני הנוער, חלקם כמעט ילדים, שבאו אולי לטעום ממה ש"החמיצו" וייתכן שהגיעו לכבוד אורח הערב, יוני בלוך, הידוע בנגישותו לקהל הצעיר. קהל מבוגר יותר ישב סביב שולחנות במרכז האולם, דבר שלא קסם לי ולמפזזים אחרים שהעדיפו הופעת עמידה, אך בהחלט הגיוני עבור הנסובים שיכולים להיות ההורים ואף הסבים שלי age-wise .

באחת עשרה עלתה לבמה הלהקה המעונבת בחליפות שחורות. מבחינת הלוק הצליח להם, במיוחד למתופף שלומי לביא, שדמה לרינגו כשתי טיפות מים (חשבתי שזה בראש שלי, אך כמדומני גם יוני בלוך העיר על כך). ההופעה נפתחה במספר שירים איטיים יחסית מהאלבומים המוקדמים יותר, שהדגימו את היכולות הווקאליות החביבות של אורן קוריצ'ונר, כמו Here comes the sun, ושל קובי סנדהאוס שהקדיש את Michelle לאחותו. בכלל היה ערב רווי בהקדשות. הביצועים היו נעימים ונאמנים למקור עד חרון.

יוני בלוך הצטרף ללהקה בשירת Rocky Racoon, שהוא במקרה (או שלא במקרה...?) גם השיר האהוב עליי מה-White Album, ועשה זאת בשלמות פלוס חספוס (בניגוד לLady Madona שהתפספס קצת בטקסט באופן שחובבי תמלילים פנאטיים שכמוני שמים לב, מצד שני הקהל הפתיע בבקיאותו הערב). בשיר נוסף שביצע עם המג'יקלים, וגם בהדרן, בלוך בצרידותו החורפית צעק, והתפרע עם המון אנרגיות שהקפיצו את הקהל, שעד אותו הרגע המעיט בסימני חיים.

הלהקה המשיכה בנאמברים קצת יותר אנרגטיים, ביניהם All you need is love ו-Penny Lane. את הקווים האינסטרומנטליים, דהיינו חליל, חצוצרות וכד', ביצע סנדהאוס על המקלדת, ולמרות האמינות של הסאונד חשתי איזושהי החמצה. הרי ברור שזה בלתי אפשרי להגיע, ואף לא להתקרב לאיכויות של המקור, לפיכך, מדוע להתעקש לחקות אותו אחד לאחד? גרסאות כיסוי הן ללא ספק טריקיות, השאלות כמה, איך, ובמה להתעסק (או להשאיר כשהיה) תלויות באויר, והתשובה להן היא כראות המבצע. נראה שהמג'יקלים בחרו לדבוק במדיניות ההשארה, זאת אומרת "לא נגענו". לא היה די בקסמה של ההופעה החיה בכדי לגשר על התהום הענקית בין הלהקה ל-Beatles, ולכל אורכה פעם בי חשק עז להטיף להם על כך שכל היופי טמון באינטרפרטציה האישית (ואז הגיע השלב בו נחתתי חזרה בכדוה"א, מקום חביב בו אינני נוהגת להטיף לאף בן אנוש).

אומנם ציפיותיי ליצירתיות וחדשנות מצד הנפשות הפועלות כזבו, אך ככל שסוף ההופעה קרב התחלתי להתעורר לחיים בדומה לשאר הקהל, כאשר לכבוד ההדרנים הקצביים והמוכרים הקהל כולו נעמד על רגליו וענטז לצלילי Twist and Shout. הערב הסתיים בשירה המונית וקורעת לב (ולעיתים עור תוף) של Let it Be, שיר שגם היום עוד עושה לי קוואץ' בבפנוכו, ונוסך בי רגשות מעורבבים של אובדן ותקווה. יצאנו אל הלילה המקפיא נרגשים, מרוצים, ורעבים (מפאת בעיות חניה קיבתנו נשארה ריקה, כמה תל אביבי מצידנו). מכיוון שהתקשיתי למצוא מילות סיום ראויות לערב המפנק הזה, אתלה באילנות גבוהים:

And when the night is cloudy, there is still a light that shines on me,
shine until tomorrow, let it be.

I wake up to the sound of music, mother Mary comes to me,
speaking words of wisdom, let it be.

תמונות וסרטונים תוכלו למצוא בעמוד של אלון ביו טיוב:  http://www.youtube.com/picturesguy