ביקורת: "הייתי בבית וחיכיתי שהגשם ירד" - בכורה ישראלית , בית צבי, רמת גן

מאת חיים נוי

" הייתי בבית וחיכיתי שהגשם ירד" הוא מחזה ייחודי , המועלה לראשונה בישראל בבית צבי ברמת גן ומאופיין בסגנון פיוטי, עשיר שפה וקולח ומשוחק בצורה נפלאה בידי חמש שחקניות צעירות ומרשימות.

ז'אן לוק לאגארס כתב מחזה סמי-אוטוביוגרפי, בתקופה שכבר ידע , ככל הנראה שלקה באיידס וימיו ספורים. המחזאי מת בשנת 1995 , בטרם עת ובהיותו בן 38 ונחשב למחזאי צרפתי חשוב שעיקר תהילתו הגיעה רק לאחר מותו ולאחר גילוי מחזות נוספים שלו. המחזה נכתב בשנת 1994 שנה טרם מותו ומסופר בו על חמש נשים, בנות משפחה אחת, הממתינות שנים לשובו של הבן שעזב מזמן, כפי שגם המחזאי עצמו נעלם לתקופה מסוימת. כאשר חוזר הבן לביתו הוא מגיע בעצם כדי למות וסבתו, אימו ושלוש אחיותיו, נאלצות להתמודד לפתע עם חוסר התוחלת שבצפייה הארוכה, עם התקוות, האכזבות, משקעי העבר והיחסים ביניהן. כל זאת, דרך אהבתן המשותפת לבן שעזב אותן ושחזר רק כדי למצוא את שלוות מותו בבית.

זהו מחזה קטן וצנוע, רב עוצמה שאין בו רגע דל. הבמאית איה שבא ידעה לבנות מחזה קולח ולהפיק את המקסימום מן השחקניות. המחזה תורגם בידי ג'ורג' מיליטיאנו וגלעד רוזנברג ואכן, השפה העשירה והברורה היא אחת מן הסגולות המייחדות את ההצגה הזו.

המחזה בנוי ממונולוגים ודו שיח בין בנות המשפחה. לעיתים ניצבת כל אחת מהן בטבור הבמה ומשמיעה את דבריה. יש כמה קטעי תנועה מעניינים וריקוד. שפת הגוף של השחקניות היא טובה וראויה.

לא כולם יאהבו את המחזה. זוהי הצגה דרמטית שאינה מרפה. לא תמיד יודעים מה מסתתר מאחורי הדברים או שניתן לעקוב אחריהן. ישנן חלקים עלומים ובלתי ברורים די צרכם. העלילה מתרחשת בערב אחד בו חוזר הבן האובד הביתה , כדי למצוא בו מנוחה אחרונה ובנות הבית מעלות זיכרונות מן העבר ומן העיסוק הבלתי מרפה בגורלו.

רק אחת מן הבנות מתהדרת בשמלה אדומה, מוכנה לצאת במחול והיא אף מאופרת ומשוחה באודם עז וזוהי ניגודית לשאר השחקניות הלבושות באורח שמרני ונטולות איפור.

יוליה ורבין כאחות הבכורה מגישה משחק מחושב, ברור ומדויק ומרשימה מאוד .

ליאור גלרון כאימא משחקת בצורה מושלמת ומפגינה יכולת דרמטית משובחת (ליאור היא גם זמרת ורקדנית טובה מאוד).

יפעת מאור כאחות הצעירה היא שחקנית מצוינת. גם כשהיא נטולת מילים, באחת הסצנות, בוצעת מן הכריך או אוחזת במסירות בילקוט של אחיה - היא מושלמת. יפעת יודעת להציג בצורה רצינית ומשובחת ביותר, משחקה קולח ומוצלח.

גיתית פישר כסבתא מצליחה להעביר דמות רבת יגון אך היודעת את אשר על ליבה ומעבירה משחק אמין ויפה מאוד, מצוין ומדויק.

אדר חזן כאחות האמצעית משחקת יפה מאוד ונעה בקלילות בסצנות המחול . יש לה הופעה יפה מאוד ונעימה.

עלי וילדמן-קפלן על עיצוב התפאורה והתלבושות הנאותות. התפאורה מדמה את סלון ביתן של בנות הבית , בצורה מינימליסטית, אך מוצלחת. התלבושות פשוטות ופרקטיות ואולם השמלה האדומה, המדוברת, היא יפה ומוצלחת. דולב ציגל עיצב את התאורה והיא בוזקת אורות ראויים בקטעים השונים ובמיוחד בקטעי המונולוגים. נדב חזות אחראי למוזיקה המקורית ולנגינה בפסנתר ; ואכן , מוזיקת הרקע והריקוד היא יפה, נעימה ומעניינת.

גלעד רוזנברג הדריך את הטקסט והשחקניות היו מושלמות בהעברת השפה העשירה והייחודית של המחזה.

לסיכום: זוהי הצגה מעניינת, לא קלה , מעוררת מחשבה וכיון שהיא משתרעת על פני שעה ועשרים דקות , ללא הפסקה, היא בהחלט ראויה ויפה.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל ipa, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צילום: אייל לנדסמן