סיפור אהבתם של "רומיאו ויוליה" היה ועודנו אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים, והצעירים המאוהבים בצל האיבה ששוררת בין שתי משפחותיהם, הפכו לסמל של אהבה כנגד כל הסיכויים, שלמרות הכוונות הטובות הסתיימה דווקא בטרגדיה נוראית המונעת מתוך גורל ידוע מראש. המחזה שכתב ויליאם שייקספיר במאה ה- 16 שואב את השראתו מסיפורים בימי הביניים, שהראשון מביניהם נכתב באיטליה ע"י לואיג'י דה פורטה, ויצירתו של שייקספיר תפסה לעצמה מקום בפנתיאון המחזות הקלאסיים שיהוו נכסי צאן ברזל של האנושות במשך שנים רבות קדימה. שייקספיר הביא את המחזה לתודעה הציבורית עוד בימיו, ולמעשה, "רומיאו ויוליה" היה המחזה שהביא את שייקספיר להצלחה אומנותית וקופתית כאחד, ומאז נכתבו בהשראת יצירה זו של שייקספיר יצירות רבות עבור האופרה, הקולנוע, המוסיקה והריקוד. יצוין, כי גם המחזמר "סיפור הפרברים" שהלחין לאונרד ברנשטיין מבוסס על סיפורם של רומיאו ויוליה, ואף הפארודיה שכתב אפרים קישון "הו הו יוליה".

סיפור העלילה של "רומיאו ויוליה" מתאר את סיפור אהבתם של רומיאו לבית מונטגיו ושל יוליה לבית קפולט, שתי משפחות שנמנות על אצולת ורונה ורוכשות זו לזו שנאה ארוכת שנים. באופן אירוני, האהבה דווקא בחרה לחבר בין שני הצעירים האויבים לכאורה שמלאים בתמימות נעורים ומתכחשים לכורח המציאות שמוכתבת ע"י הגורל וע"י הסביבה שבהם הם גדלים. השניים מקווים שהזיווג ביניהם יביא להשכנת שלום בין שתי המשפחות, אולם ההיפך הוא זה שמתרחש, ובסופו של דבר השניים פוגשים בסוף הטראגי בשל טעות בתזמון, שרק מעצימה את העובדה שמותם היה לשווא.

שייקספיר כתב בחייו כארבעים מחזות : קומדיות, טרגדיות ומחזות היסטוריים, וכתיבתו המבריקה בסגנון הייחודי לו, הפכה את מחזותיו לנצחיים בראי הזמן ובראי התרבותי, ומחזותיו זכו לאינסוף פרשנויות בימתיות ברחבי העולם במשך שנים רבות. כל אחד ממחזותיו של שייקספיר מתאפיין בנושא מהותי אשר מנווט את העלילה, וברור כי הנושאים שעליהם כתב שייקספיר היו אוניברסליים וחוצי קהלים ותרבויות, וגם כאשר כתב מחזה היסטורי, המציאות המזוהה עם התקופה מהווה אך ורק תפאורה ורקע, וניתן בקלות להשליך ממנה על ההווה. מסיבה זאת, לא הבנתי מדוע החליט הבמאי, נועם שמואל, להעביר את עלילת המחזה לימינו, כך שמשפחות האצולה של ורונה התחלפו במשפחות פשע בגרסת "הסנדק" ודומיו, וקיים ספק מסוים לגבי מיקום התרחשותה של העלילה בתצורה הנוכחית. שמואל השתמש באולם הקאמרי 3 על מנת לעצב הצגה אינטראקטיבית, חדשנית, יוצאת דופן וראשונה מסוגה בארץ, והוא עושה זאת בעיקר תוך שימוש בתנאים הפיסיים של האולם, אך גם באמצעות הקרנות וידאו שערך נמרוד צין על גבי טלוויזיות LCD רבות, באמצעות מוסיקה מקורית ובת זמננו שהלחין אייל וייס, ואף באמצעות אוזניות אלחוטיות שמספקות יצר מציצני שמאפיין את הצופה הישראלי בעידן "האח הגדול". יחד עם זאת, אלו נעשו תוך שימוש בתפיסה בימתית מינימלית יחסית שמשלבת פשטות בהיבט התפאורה שעיצב זאב לוי שגדושה בניגודים, בין אם בצורות גיאומטריות ובין אם בחלוקת הקהל לשני המחנות המתוארים בעלילה, וכן בתלבושות שעיצבה אביה בש שהיו פשוטות למדיי. מאידך בולט העושר הבימתי בעידן ההיי-טק, שהופך למעמסה בשל עודף הגירויים שבה. ברור לי שיהיו צופים, בדגש על הצעירים, שהצגה זו תסב להם הנאה רבה, אולם בעיניי היא תוצאה של קלאסיקה בלבוש מודרני מדיי ושובר מוסכמות מבחינות רבות.

בעיה משמעותית נוספת היא הנוסח העברי למחזה שכתב אלי ביז'אווי, שלצערי הופך לבן ימינו באופן מאולץ מדיי, מה גם שהחרוזים שיש בו, שאמורים כביכול לספק את אוהבי המקצב הימבי שמאפיין את יצירותיו של שייקספיר, הופכים עד מהרה לצפויים יתר על המידה. כמו כן, ביז'אווי שזר בנוסח העברי לא מעט רמיזות מיניות, שבאו לידי ביטוי בעיקר בדיאלוג בין רומיאו למרקוציו, ואלו לטעמי לא היו בגדר הברקה, אלא היו מביכות, גסות ופוגעניות במידה מסוימת, קל וחומר שהן תחת מעטה מתוחכם. לכך מצטרפת הדרכת השפה והדיבור שניתנה ע"י נגה יתומי, שבעיניי הייתה לוקה בחסר, שכן לעתים היה נדמה שמדובר בשחקן מדקלם ולא בשחקן שמגלם דמות. יתרה מזאת, קרן גרנק עיצבה תאורה מצוינת, שתפקדה היטב לאורך כל ההצגה וסייעה למיקוד תשומת הלב בזירה הרלוונטית, והתנועה שעיצב אלדר גרויסמן התאפיינה לא מעט ביצירת תחושה של הילוך איטי שאמנם סייע להעצמת הדרמה, ועם זאת נדמה שחלק מהשחקנים לא הצליחו גם בביצוע של מספר צעדים פשוטים וכמעט שדרכו זה על זה או על הצופים בקהל בשורה הראשונה.

הליהוק לתפקידים הראשיים בעיניי הוא עקב האכילס האמיתי של ההצגה, ודן שפירא בתפקיד רומיאו ונלי תגר בתפקיד יוליה הם אמנם שחקנים צעירים בתיאטרון הישראלי, אולם הגיל האמיתי שלהם הוא 28-30, בעוד שגילן של הדמויות הוא בשנות העשרה לחייהן. אין ספק, ששתי הדמויות נמצאות במחזה בפרשת דרכים, ולאורכו הן צריכות להתמודד עם רגשות של אהבה ראשונה, של חתונה, של מחויבות מלאה ושל טרגדיה, ולמעשה הן ניצבות בפני העולם האמיתי ומאבדות את תמימותן. יחד עם זאת, נראה כי תגר ובמיוחד שפירא אינם נראים כבני עשרה, ומשחקם אמנם משדר תשוקה, תמימות וסוחף לכאורה, אך חוטא גם בחוסר אמינות משווע. הבעיה המשמעותית של תגר היא הקול שלה, ויש בה משהו שמעורר אנטגוניזם רב, וקשה מאוד להזדהות עם הדמויות שהיא מגלמת, והיות שצפיתי בה בהצגות אחרות בעיקר בתיאטרון הבימה, נדמה כי זהו סגנון המשחק שלה, ואין לה אפשרות לגלם מגוון רחב של דמויות. מאידך, אצל שפירא בעיה אחרת - החיבור בין שפת הגוף לבין הטקסט הופך אותו לדמות מגוחכת במידה רבה, שכן לכל מילה ומילה מחוברת תנועה, ויש בכך עודף תיאטרליות שמשדר חוסר אמינות. התוצאה אינה נוגעת ללב, כל שכן מרגשת, וגם ברגעי השבירה של הדמויות, כאשר השחקנים מבליחים דמעות, נוצר פער מסוים ובלתי מוסבר.

הבולטים לחיוב בהצגה הן דווקא שחקני המשנה ובראשם רוזינה קמבוס בתפקיד האומנת של יוליה. קמבוס מביאה לידי ביטוי משחק רב ניואנסים, ויוצקת תוכן וחיים של ממש בתוך דמותה של האומנת הרוטנת שאינה יכולה לחדול לדבר, אולם היא מתגלה כאישה חכמה במיוחד, ומוסיפה לתפקיד שפע של חן והומור. כמו כן, נדב נייטס (שקורות חייו הושמטו מהתוכנייה) בתפקיד טיבלט, בן דודה של יוליה, עשה עבודה מצוינת, ועל אף שזמן הבמה שלו קצר יחסית, נוכחותו הבימתית כובשת ומשחקו משכנע, וכך גם לגבי עירד רובינשטיין בתפקיד פיטר, הנמנה על אנשי שלומו של אביה של יוליה. שי אגוזי בתפקיד הנסיך, מושל ורונה, מייצג היטב את קול ההיגיון וממחיש את האבסורד שבאיבה בין שתי המשפחות, ועידו מוסרי בתפקיד בנווליו, בן דודו וידידו של רומיאו, עשה עבודה טובה והמחיש במשחקו את הנאמנות שרוכש לרומיאו.

עם זאת, התאכזבתי ממשחקם של אריה מוסקונה בתפקיד ראש משפחת קפולט ושל שרה פון שוורצה בתפקיד אישתו, וכן משחקם של יואב לוי בתפקיד מרקוציו, קרוב משפחתו של הנסיך וחברו של רומיאו, ושל יובל זמיר בתפקיד הנזיר לורנצו. דווקא הם נתפסים כשחקנים מנוסים, אולם אף אחד מהם לא הצליח למצות את דמותו באופן מיטבי, אלא עורר תחושה של החמצה.

עוד משתתפים בהצגה : זיו זוהר מאיר בתפקיד פאריס, אלון דהן בתפקיד אבי ראש משפחת מונטגיו, הילה סורג'ון-פישר בתפקיד אישתו, וכן מורן קל בתפקיד אברם ובתפקיד הרוקח.

סיכום : קלאסיקה בלבוש מודרני שובר מוסכמות שמהווה החמצה בעיקר בשל העיבוד והליהוק לתפקידים הראשיים.