זה היה אחד מאותם קונצרטים שבסיומם אתה יוצא כשעל פניך מרוח חיוך מטומטם, שרק מי שהיה יחד איתך באולם מבין את מהותו. פשוט התחשק לי לחבק את האדם הראשון שאפגוש (רק בגלל הפדיחה לא התנפלתי מיד על היושבים לצידי).

מיד בהתחלה, כשהחברים ניגנו ביצוע מופתי ויוצא מהכלל ל All Blues של מיילס דייויס, הבנת שאתה נכנס לערב שלם שכולו בא מהנשמה. הבלוז והמסורת האפרו-אמריקאית נטועים כל כך עמוק אצל קאהיל אל-זאבאר שהוא יוצא משם ומדביק אותך, כל הזמן.

לאחר הפתיחה זכינו למספר יצירות נפלאות של קאהיל עצמו. בחלקן הוא גם שר בדרכו המיוחדת. באחת מהן הוא שר/שאל: האם תוכל למצוא שלווה ואושר בעולם הזה? מישהו אחר, מזמן אחר וסגנון אחר, היה עונה לו שהתשובה לשאלה הזו נישאת ברוח.

רוב היצירות של קאהיל (ששמו של ההרכב - אנסמבל המסורת האתנית מעיד יותר מכל על תוכנו) מבוססות על מקצבים נינוחים בניחוח אפריקאי שהמאפיין שלהם - מונוטוניים , נינוחים ומעגליים - משאירים מרחב מאוד פתוח לסולנים להיכנס ולקחת את האילתור לכל כיוון שרק ירצו. קאהיל עצמו כפרקשניסט פשוט נפלא. קופץ  אחוז תזזית בארגז החול הפרטי שלו - מהתופים לקונגז, משם למעין מרימבה אלקטרונית-חללית שמפיקה קולות מעולם אחר, משם לערב רב של כלי הקשה אחרים. האנחות והגניחות שלו תוך כדי הנגינה מעניקים לקונצרט שלו רוח התלהבות, חן הומור וקסם נעורים.

ארנסט דוקינס (סקסופון אלט וטנור) וקורי ווילקס (חצוצרה ופלוגלהורן) נכנסו למרחב שהיצירות של אל-זאבאר וניצלו אותו עד תום. דוקינס נראה כמו אחד מאותם זקני השבט שמביאים בנגינה שלהם את כל הספקטרום הענק של הנגינה בסקסופון לאורך השנים - מהשורשים בבלוז, דרך הסאונד החם של הג'אז המסורתי ועד היציאות המוטרפות של האוונגארד. וקורי וילקס? איזה תענוג. הבנאדם פשוט מאוהב בכלי הנגינה שלו עד מעל לראש, והם מחזירים לו אהבה, ובגדול. הוא נשף בחצוצרה ובפלוגלהורן שלו בכל טכניקה אפשרית - סירקולציה, נשימות ונשיפות עדינות, נשיקות ומה לא.  

כשהגענו בקטע האחרון של הקונצרט (לפני ההדרן המופתי) ניגנו שני הנשפנים כל אחד בשני כלים בו זמנית, מכניסים להתלהבות את כל הקהל, היה ברור שלא יתנו להם לרדת מהבמה. שני ההדרנים - אחד בשירה וכלי הקשה והשני עוד אחד מאותם יצירות קצביות של אל-זאבאר - חתמו קונצרט מרגש, מלא הומור, נשמה ורוח צעירה. בסיום, על רקע נגינה קצבית של הנשפנים, ירדו הנגנים מהבמה תוך כדי ריקוד. לאחר שראו שהקהל לא נרגע עברו לתוך האולם והמשיכו לנגן את הרפליקות הקצביות תוך כדי מחיאות כפים בעמידה מכל האולם, בהנהגתו של קאהיל, בנוסח שירי גוספל שמלהיבים את הקהל. סיום נפלא לערב נפלא.

בדרך החוצה, כשיצאתי לידידי ורעי לחלוק את הרשמים מהקונצרט, הבנתי את התשובה לשאלה של קאהיל: מי שחיפש לעצמו אתמול שעתים של שלווה ואושר, המקום הנכון להיות בו היה אתמול בסינמטק, בין 11 ל 1 בלילה, בקונצרט של אנסמבל המסורת האתנית של קאהיל אל-זאבאר.