בקיץ 2010 עם מליאת 25 שנים לאופרה הישראלית עלתה במיזם רחב היקף האופרה "נבוקו" למרגלות המצדה, וזאת בזכות שיתוף פעולה של ארגונים רבים, ששמו להם למטרה להפוך את החלום למציאות במספר מישורים - במישור האומנותי, במישור התיירותי והתדמיתי, במישור החברתי, במישור הסביבתי ובמישור הכלכלי. בעקבות הצלחתו הגדולה של המיזם, הוחלט עוד בשלבי ההפקה של "נבוקו" להפוך את החוויה שיועדה להיות אירוע חד פעמי לאירוע שיתקיים באופן מסורתי מדיי שנה בשנה. השנה הוחלט להעלות את האופרה "אאידה" שהולחנה ע"י ג'וזפה ורדי והועלתה לראשונה במצרים בשנת 1871.

לא מעט אופרות הינן בעלות מימד היסטורי, כך שברחבי העולם כולו מועלות הפקות מרשימות בקרבת אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים. כך למשל הועלתה האופרה "טורנדוט" של פוצ'יני בעיר האסורה בסין, האופרה "טוסקה" בורונה שבאיטליה, האופרה "אאידה" בפירמידות בגיזה שבמצרים ועוד. בדומה לשנה הקודמת, מיטב בעלי המקצוע גויסו למשימה, ובמשך חודשים ארוכים הוקמו התשתיות עבור האתר, ואין ספק כי הושקעה מחשבה בכל פרט בהיבט האומנותי ובהיבט הארגוני. יודגש, כי בזמן שישראל נתפסת לא פעם כמקום שמזוהה עם חלטורות בהפקת אירועים מסוג זה, העובדה שאירוע זה מאורגן ומתופעל באופן מוקפד, אינה מובנת מאליה כלל ועיקר.

האופרה "אאידה" נחשבת כלירית-טרגית באיטלקית ויש בה ארבע מערכות, ולמרות שמקובל לחשוב שהיא נכתבה לכבוד פתיחת תעלת סואץ, אין הדבר כך. ורדי נחשב למלחין אופרות דגול, ובין השאר הלחין את "הטרובאדור", "לה טרוויאטה", "ריגולטו", "נבוקו" ואחרות, כאשר את הליברית כתב אנטוניו גיזלאנצוני ע"פ תקציר מאת אוגוסט מרייט לספרו של קמיל די-לוקל, וקטעים מתוכה הפכו למוכרים לציבור הרחב, גם אם לא מדובר בחובבי אופרה מושבעים. יצוין, כי ורדי ידע לחבר היטב בין הסגנון המזוהה עם האופרה האיטלקית הרומנטית לבין הסגנון המזוהה עם האופרה הצרפתית ההיסטורית, ושזר במוסיקה מוטיבים אשר מבטאים את המצב הרגשי של הדמויות ובראשן אאידה. כמו כן, בדומה לאופרות נוספות שהלחין, גם כאן הביא ורדי לידי ביטוי את הביקורת הנוקבת שלו כלפי מוסד הכנסייה שהיה מלא באכזריות וברגשות נקם, על אף שמצופה ממנו לנהוג בחמלה וברחמים.

"אאידה" היא סמל לסיפור אהבה בלתי אפשרית שגורלו הטרגי ידוע מראש, וזאת לאור השוני התרבותי בין שני בני הזוג, אשר מתנגש עם השורשיות ועם הנאמנות למולדת, וכמובן שהדבר מעולם לא חדל להיות רלוונטי. כפועל יוצא מכך, האופרה הופקה באינספור גרסאות בימתיות, וכן הופקו מספר סרטי קולנוע שבהם השתתפו שחקנים מפורסמים, ואת הקולות דיבבו זמרי אופרה. בנוסף, צמד היוצרים אלטון ג'ון וטים רייס קירבו בשנת 2000 את "אאידה" לעולמם של הצעירים, ויצרו מחזמר שזכה להצלחה רבה וגרף שורה של פרסים יוקרתיים, והועלה בהפקות מקומיות בעולם כולו, כולל בישראל.

עלילת האופרה מתארת את סיפור אהבתם של רדאמס, מפקד הצבא המצרי, לבין אאידה, שפחה אתיופית שמשרתת את אמנריס, בתו של פרעה מלך מצרים. אמנריס מאוהבת ברדאמס, אולם הוא ואאידה מאוהבים ורוצים לממש את אהבתם כנגד כל הסיכויים. בעקבות ניצחון צבא מצרים על צבא אתיופיה, מובא אביה של אאידה, אמונסרו, לשבי במצרים, וזהותו כמלך אתיופיה אינה נחשפת. אאידה מנסה לשכנע את רדאמס לברוח לארץ שבה יוכלו לממש את אהבתם, ובמהלך השיחה ביניהם רדאמס מספר לאאידה סוד צבאי, ואביה עד לשיחה. אמונסרו בורח ונהרג, ואילו עקבותיה של אאידה נעלמות, ובו בזמן רדאמס מואשם בבגידה. אמנריס מעוניינת לחון אותו בתנאי שיוותר על אאידה, אולם הוא מסרב, ולכן נגזר עליו להיקבר חי. לאחר שנסתם הגולל מעל מערת הקבר, הוא מגלה בתוכה את אאידה, והשניים מתים יחד.

הבמאי הצרפתי שארל רובו עיצב מפגן אופראי ובימתי מרשים שממזג יחדיו את הסולנים, את המקהלה, את השחקנים ואת הצוות הטכני. בעבודתו ניכר כי הוא העצים היטב את הקונפליקט שבין מחויבותם של אאידה ושל רדאמס למולדת שלהם לבין המחויבות שלהם אחד לשני. כמו כן, בעצם העובדה שיצר חיץ ברור בין הלבנים לבין השחורים, ובכך נתן פרשנות מוצלחת לקונפליקט המתואר באופרה. כמובן, הר המצדה עצמו מהווה סמל לגבורה, להיעדר פשרות ולנחישות עד מוות, וערכים אלו עולים ביתר שאת גם באופרה "אאידה", כך שהמיקום ההיסטורי מסייע אף יותר להעצמת החוויה המוסיקלית והתיאטרלית. יצוין, כי בעוד שבהפקות רבות של "אאידה" נוהגים לאפר את הסולנית שמגלמת את דמותה של אאידה, כאן הליהוק התאים באופן מושלם לדמות. זאת ועוד, רובו יצר מופע שמוצג על גבי במה רחבת ידיים אך נקייה ועירומה כמעט לגמרי, שפרט לאובליסקים ולפסלים בקצוותיה, אין כלל שימוש באביזרים ובתפאורה במרכז הבמה. עמנואל פאבר יצרה פסלים מרשימים במיוחד שיחד עם הרקע של הר המצדה יצרו אווירה מצרית אותנטית, וכמובן מזג האוויר החם סייע לתחושה המדברית והצחיחה. כמו כן, התאורה המרהיבה שעיצב אבי-יונה בואנו (במבי) משלבת שימוש בלייזרים, בהקרנות וידאו על גבי הבמה ועל גבי הר המצדה שיצר ניקולס טופור, ובזכותה האזור כולו שחשוך לחלוטין לאורך השנה, הופך למואר במיוחד עבור האופרה. חלק משמעותי נוסף הוא עיצוב הסאונד של בריאן גרנט, שהיה איכותי למדיי, וחרף המגבלות הרבות שמעמיד האתר המבודד, כלל הסולנים נשמעו היטב וללא הפרעות.

דניאל אורן נחשב לאחד מהמנצחים החשובים ביותר בעולם, והוא נתפס בעיני רבים כמומחה לאופרות של ורדי. היכולת שלו להביא לידי ביטוי פרשנות אישית, ולהעבירה ביסודיות לתזמורת האופרה הישראלית - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון - היא ללא ספק יוצאת דופן, כך שהביצוע התזמורתי מדויק עד לאחרון התווים, ומוליך היטב את הדרמה בעלילה, החל מהאופטימיות ועד לסוף המר. לצדו, ניצח על מקהלת האופרה הישראלית ישי שטקלר, אשר עשה עבודה מצוינת, והביא את המקהלה לביצועים הרמוניים במיוחד.

קריסטין לואיס (סופרן) בתפקיד אאידה עשתה עבודה מעולה, ומדובר בסולנית מהשורה הראשונה, ולטעמי מדובר בסולנית הטובה ביותר ששמעתי שגילמה את הדמות. היכולת שלה לדייק בתווים הגבוהים ולנוע בין קצוות המנעד שלה מפעימה לכל הדעות, ומעבר ליכולת הקולית, היא גם שחקנית מצוינת, אשר המחישה היטב את לבטיה ואת ערכיה של אאידה. יתר על כן, לראשונה חזיתי באאידה מפתה ומושכת, כך שהתאהבותו של רדאמס בה אינה מעלה סימני שאלה, אלא נראית מוצדקת ומובנת לחלוטין.

מרקו ברטי (טנור) בתפקיד רדאמס היה טוב מאוד, והגיש ביצועים מוצלחים של האריות, אם כי האריה "Celeste Aida" כבר זכתה לביצועים מוצלחים יותר. ברטי היה מוצלח יותר בדואטים לצד אאידה ולצד אמנריס, שם באה לידי ביטוי יכולתו לשיר דואט ולכבד את השותפה שלו.

מריאן קורנטי (מצו-סופרן) בתפקיד אמנריס הייתה מצוינת, ופרט ליכולת הקולית המרשימה, היא הביאה לידי ביטוי את אהבתה לרדאמס ואת הניסיון שלה להצילו ממוות, קרי לשקף את מידת הרחמים. אמנריס בוחרת בנאמנות למולדתה, וכשרדאמס אינו נעתר לבקשותיה, הוא מועבר לידי הכוהנים. בכך, אמנריס היא זו שמותחת את הביקורת של ורדי כלפי מוסדות הדת שמתגלים כחסרי רחמים וכצמאי דם.

אלברטו גזאלה (בריטון) בתפקיד אמונסרו, אביה של אאידה, הפגין יכולת קולית מרשימה במיוחד, וסייע לחיזוק הקונפליקט שבין עולמה של אאידה לבין עולמו של רדאמס. כמו כן, בלט פאטה בוצ'ולדזה (בס) בתפקיד רמפיס, הכהן הגדול, שביצועיו שופעי כריזמה בימתית. סולנים נוספים : קרלו סטריולי (בס) בתפקיד מלך מצרים, יוסף ארידן (טנור) בתפקיד השליח ואפרת אשכנזי (סופרן) בתפקיד הכהנת הגודלה.

סיכום : חוויה מוסיקלית ותיאטרלית חד פעמית.