סיפורו של ג'ונתן פולארד, קצין המודיעין בצי האמריקאי שריגל למען ישראל במהלך שנות השמונים ונדון למאסר עולם, ממשיך לתפוס כותרות ראשיות בעיתון עוד מאז מאסרו. עוד בשנות התשעים הועלה המחזה "פולארד" שכתב המחזאי הישראלי מוטי לרנר על במת התיאטרון הקאמרי, כאשר בצלה של ההצגה התעורר ויכוח ציבורי ביחס להעלאתה, שכן לדעת רבים ההצגה עשויה להסב נזק לכלל הנוגעים בפרשה, החל ממדינת ישראל ועד לפולארד עצמו. יחד עם זאת, ההצגה עלתה בשלמותה, אם כי לא זכתה להצלחה גדולה. בימים אלו מועלית על במת התיאטרון הקאמרי ההצגה "משפט פולארד" ע"פ מחזה מאת המחזאי הדרום-אפריקאי, ויקטור גורדון, ולמעשה ההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל "תיאטרונטו 2011", ולאור הצלחתה הצטרפה לרפרטואר התיאטרון הקאמרי.

מאחר שסיפורו של ג'ונתן פולארד פורסם במסגרת העיתונות ודובר רבות עליו בטלוויזיה, ניכר כי העובדות והשתלשלות האירועים ברורה וידועה לכל אדם המתעניין באקטואליה. פולארד הוא יהודי אמריקאי שנולד בטקסס, אולם עבר מאוחר יותר עם הוריו לאינדיאנה. הוא הגיש בקשה להתקבל אל ה- CIA, אולם נדחה בעקבות בעיות אמינות שעלו בבדיקת הפוליגרף, ולבסוף התקבל לעבודה כקצין מודיעין בצי האמריקאי. בשנת 1983 קיבל לידיו חומר מודיעיני גולמי, אשר להבנתו היה אמור להיות מועבר לישראל ולתרום לשמירה על ביטחונה. פולארד פנה לאביאם סלע, והציע להעביר אליו את המידע, ולא חלף זמן רב עד שפולארד הופעל ע"י הלק"ם, הלשכה לקשרי מידע, במשרד הביטחון, גוף מודיעיני סודי שפורק בעקבות תפיסתו של פולארד. בשנת 1985 סוכני ה- FBI הגיעו לביתו של פולארד, וניסו לעצור אותו ואת אישתו, אן הנדרסון, והשניים ברחו לשגרירות הישראלית בוושינגטון, אולם כניסתם למתחם השגרירות לא אושרה, והם נתפסו ע"י אנשי ה- FBI. פולארד הסכים לעסקת טיעון שבמסגרתה יודה בקיום קשרים מודיעיניים עם מדינה ידידותית, אולם בסופו של דבר נגזר עליו מאסר עולם למשך שלושים שנה, עונש כבד מאוד ביחס לסוג זה של עבירות.

מאז שהתפוצצה פרשת פולארד היחסים בין ישראל לבין ארה"ב נפגעו, וניכר כי עד ימינו הדבר מהווה סלע מחלוקת בין שתי המדינות. ישראל ממשיכה לבקש מארה"ב לשחרר את פולארד ממאסר בטרם עת, ואילו האמריקאים מתבצרים בעמדתם, ולמעשה שומרים על פולארד כקלף מיקוח מול ישראל וכמנוף להפעלת לחץ. עניין שחרורו הועלה בפני נשיאי ארה"ב מאז שנאסר, אולם בכל פעם הבקשה נדחתה מטעמים פוליטיים בארה"ב לאור התנגדויות מצד המקורבים לנשיא. גם בתקופה האחרונה, עת אביו של פולארד היה על ערש דווי, לא אפשרו האמריקאים את שחרורו של פולארד, אלא המשיכו להתבצר בעמדתם, וכתוצאה מכך המאבק הציבורי למען שחרורו מצליח לגייס תמיכה רחבה יותר ויותר.

המחזה של גורדון מועלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של רועי הורוביץ כהצגת יחיד בביצועו של השחקן הותיק רמי ברוך. נדמה כי דווקא בימים אלו שבהם פרשיית פולארד נמצאת בכותרות, העלאת ההצגה רלוונטית מתמיד, אולם אין לראות בהצגה קריאה לשחרורו גרידא, כי אם הצגה שמעלה שאלות שונות ביחס לנאמנות למולדת ולשורשים, למוסריות, לפעילות הגופים הביטחוניים הישראליים, למידתיות ולסמנטיקה, ולא בכדי המשפט "מה שעשיתי זאת לא בגידה, זה ריגול, יש הבדל אדיר בין השניים" מעלה לא מעט סימני שאלה. הורוביץ יצר הצגה זורמת ומשוחקת היטב, אשר נשענת על כישרונו של רמי ברוך, ועם זאת הורוביץ הצליח לעורר את השאלות הנכונות מתוך המחזה. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי מי שמכיר היטב את העובדות ואת השתלשלות האירועים, לא ייחשף במחזה לעובדות חדשות, אלא יזכה לראות בעיקר עבודה מדויקת של שחקן, ויחווה את הביקורת הנוקבת.

שירי פרייבך יצרה נוסח עברי בהיר, אשר משתלב היטב עם העובדה שמדובר בהצגת יחיד, ולמעשה המילים משקפות באופן מדויק את האופן שבו אדם ממוצע מתבטא בעל פה. לכך הצטרף עיצוב הבמה של אינגה ברבה, אשר תיאר היטב את תא הכלא של פולארד, ולמעשה הקהל מוכנס לאולם כאשר ברוך נמצא על הבמה, ולמרות שלרוב חשוב לשמור על המרחק בין ההצגה לבין הקהל, כאן מדובר בבחירה נכונה ומוצדקת, אשר מכניסה את הקהל לאווירה המתאימה. חשוב גם לציין את המוסיקה המוצלחת של דניאל סולומון שמסייעת לשמור על הקצב הנכון של ההצגה, וכן את הפאות והאיפור של טניה רוזנשטיין ושל נטשה אוסמולובסקי, אשר הצליחו ליצור העתק מושלם של פולארד.

כאמור, במרכז ההצגה עומד השחקן רמי ברוך, אשר גילם את דמותו של ג'ונתן פולארד בצורה מושלמת, ואין ספק כי ברוך הוא וירטואוז, אשר מצליח לשמור על עניין בקרב הקהל לאורך כל ההצגה. כמו כן, לצד דמותו של פולארד, ברוך מגלם גם דמויות אחרות שעולות מתוך סיפורו האישי, והוא עושה זאת באופן מיטבי. כובד המשקל של הצגת יחיד הינו גדול במיוחד, וברוך עומד במעמסה זאת באופן ראוי לציון, ומגיש משחק משובח ומדויק, תוך שהוא מביא לידי ביטוי במשחקו את הביקורתיות הראויה, הן כלפי ישראל והן כלפי ארה"ב.

סיכום : גם אם המחזה אינו מחדש דבר, כדאי לצפות בביצוע המהוקצע והמרשים של רמי ברוך.