התזמורת הפילהרמונית הישראלית קיימה קונצרט בו ניצח הכנר המהולל יצחק פרלמן. הוא ניצח כמובן בישיבה וחצי גופו העליון כמעט ורקד בקצב המוסיקה. היה מענין לראותו מנצח אך אני העדפתי לשמוע אותו מנגן על הכינור.

הקונצרט התחיל בהשמעת הקונצ'רטו ברה לתזמורת כלי קשת מאת סטרווינסקי. לא התלהבתי במיוחד מהיצירה שנכתבה בסגנון שהיה מקובל בעבר. היא מתחילה במוסיקה הנחשבת מודרנית ובהמשך מרגישים בה את המחול. הן היצירה והן הביצוע לא היו משהו מיוחד או ראוי לציון. בהמשך שמענו את הקונצ'רטו לכינור מאת מנדלסון.

בגלל מחלתו של הכנר ניקולאי זניידר זכינו לשמוע את הכנר הישראלי ודים גלוזמן. נגינתו היתה מעולה. יש לו צליל חם וירטואוזי והוא התקבל בהתלהבות ע"י הקהל עד שלבסוף נתן קטע הדרן וירטואוזי מקסים. היצירה המרכזית בקונצרט היתה הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז. סימפוניה זו שנכתבה בהיות המלחין בן 26 היא תוצאה של אהבה שאכזבה. זאת מוסיקה תוכניתית המתארת את רגשותיו ויסוריו של ברליוז.

לסימפוניה 5 פרקים.היא נוגנה לא לטעמי וכאילו ואין בה רוח חיים בייחוד בפרק הראשון. המנצח האיט את הקצב, דבר שלא הוסיף לה. היתה לי הרגשה כאילו הצלילים כולם מפוזרים וצריך לאסוף אותם דבר שלא נעשה. פרק הנשף היה חסר את הברק הדרוש. הפרק האחרון הפסטורלי פיוטי נשמע טוב. בצעדה אל הגרדום הניצוץ לא הוצת. הקצב כאמור היה איטי מהמקובל וזה פגם ביופיה וזרימתה של הסימפוניה. בכלל בכל היצירה היה חסר לי המתח הפנימי. הסימפוניה פורקה לגורמים שלא אוחדו. ביצוע משעמם וללא נשמה.

לראות או לא לראות: לא נהניתי אך אולי רק בי האשם. הכנר היה מעולה.