יעקב אבינו, המייצג גם את יהדות בבל, עָבד ארבע - עשרה שנים תמורת שתי נשותיו, ולא אמר נואש.

ממעשיו אלה, נחלה יהדות בבל את ערך העבודה בחריצות ואי-ההסתַּמכוּת על התְעשׁרוּת קלה, בדרך של הימורים, חלילה, או משחקי מזל וקובייה.

בני בבל גם חיברו פיוט מיוחד לפורים, המזהיר את הצעירים מליטול חלק במשחקי מזל, אפילו בחג משמֵּחַ זה, שנצטווינו בו, כאמור בפיוט הנודע לשַׁבּת "זכוֹר", הנאמר בקהילת בבל כְּבִקְהילות אחֵרות בשבת זו, אחרי קריאת התורה:

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ

וִימֵי הַפּוּרִים בְּשִׂמְחָה שִׁמְרוּ

וְעִם שִׂמְחַתְכֶם הָאֶבְיוֹנִים זִכְרוּ

וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ.

מִכּאן, שבתנאֵי גלוּת ובאין מֵמְשׁל בעל זהות סוציאלית הדואג לפְּרט ולרווחתו, מִצְווה על בעלי היכולת לתמוך באביונים, אך בשׂוּם אופן, לא לבַזְבּז כספים על הימורים ומשחקי מזל. מבחינה הִלְכָתית, על פי האמור במשנה, הַמְשָׂחֵק בקוביא (קַמַרְצִ'י) והמלווה בריבית והמפריח יונים (מְטִיעְ'צִ'י) פְּסולים לעֵדוּת (סנהדרין ג, ג).

בתלמוד אף מכונה מי שמשחק בקובייה בשֵׁם "קוביוסטוס", כלומר 'רמאי'.

פתגם עממי בפי יהודי בבל מגנה את הקּלְפן וממשיל אותו לחמור:

אִלִּّי יִלְעַבּ קֻמַאר - יִשְבַּהּ לִחְמַאר – מי שֶׁמשׂחֵק בִּקְלָפים - דוֹמה לחמוֹר.

פתגם עממי אחר אומר:

מִית כֻמַּّאר - וַלַא קֻמַّאר – מאָה שִׁיכּוֹרִים - ולא קלְפן אחד. כי אף על פי שֶׁהַשִׁכְּרוּת מזיקה לבריאות, היא אינה מְכַלָּה מהר את כספו של השתיין, ואילו הקלפן עלול לאַבֵּד את נְכסָיו בְּלילה אחד ולהיוותר עירום ועריה.

מאידך גיסא, רבים הפתגמים הבבליים המדבְּרים בְּשֶׁבח העבודה, מעין מה שנאמר בתורה:

"בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט).

עִישׁ מִן כַּדַּّךּ - וַלַא תְּעישׁ מִן כַּד ע'ירַךּ

חיֵי מֵעמַלְךָ - וְאַל מֵעמל זולתְךָ.

אִשְתְּעִ'ל בִּאִלְ טִّין - וּכִּל תִּבִּן עבוד בטיט - ואכול תבן'. כלומר: עבוד קשה ואל תצטרך לבריות.

אִלבַּטַאלַהּ מַא תִּטְעִם כֻ'בִּז הַבַּטָּלָה אינה מַאֲכִילה לֶחם'.

ובפיוט בן שישה-עשר בתים מחורזים ושקולים, שנכתב בידי משורר אלמוני, מובעת התנגדות חריפה למשחקי מזל. וזה לשון שבעה מִבּתֵי פיוט זה:

הַמְּשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא מַכָּתוֹ טְרִיָּה

וְאַחֲרִיתוֹ שְׁאִיָּה יְקֻלַּל בַּשְּׁעָרִים

יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ וְיוֹסִיף עֲווֹנוֹ

גַּם מוֹרֵד בְּקוֹנוֹ בִּשְׁבוּעוֹת שְׁקָרִים.

המשׁורֵר אף חודֵר אל נִבְכֵי מחשׁבְתוֹ של המְהַמֵּר. וזה לשונו:

יַחְשֹׁב כִּי יַרְוִיחַ וּלְעוֹלָם לֹא יַצְלִיחַ וּבְיָמָיו לֹא יַפְרִיחַ כִּי אַחֲרִיתוֹ מְרוֹרִים.

יֹאכַל בְּחִפָּזוֹן בְּלי בִּרְכַּת מָזוֹן גַּם יִמְצָא רָזוֹן כְּעִנּוּי כִּפּוּרִים.  

המשורר אף מתאֵר כיצד מֵהַפְסֵד לְהַפְסֵד, המְהַמֵּר נֶאֱלץ לנטוש את מקום מושָׁבוֹ, מִשׁוּם שהבריות מסרְבִים לְהַלְווֹתוֹ כֶּסף לְמַמֵּן את הִמּוּרָיו. שִׁמְעוֹ מתפרסֵם רע ברבים. לפיכך, הוא מנסה את מזלּו בְּמקום אחר, בְניסיוֹן לקבֵּל הלוואָה ולְסַפֵּק את תַּאֲוָתוֹ להימורים:

יֵלֵךְ מֵעִיר לְעִיר מְקוֹמוֹ לֹא יָאִיר וְהוּא עָנִי וצָעִיר מְדַלֵּג עַל הָרִים.

בסופו של דבר, הוא עתיד להפוֹך מהר לאיש אומלל ועני:

רֹאשׁוֹ פָּרוּעַ וּבִגְדּוֹ קָרוּעַ כִּי רוֹעַ יֵרוֹעַ לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים.

בהמשך הפיוט, המשורר יוצֵר דַּעַת קָהל המְגַנּה את המְהַמֵּר, עד שאפילו בני משפחתו מייחלים להסתלקותו מן העולם:

כָּל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ ומְצַפִּים יוֹם מוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים. לפיכך, גורלו של המהַמֵּר לָלכת מִדחי אל דחי, כיוון שֶׁעֲבֵרָה גוֹרֶרת עֲבֵרָה, ואין זה פלא שסופו לרדת אל תחתית המדרגה.

בפיוט זה עוד תשעה בתים המתארים את הֵמְשֵׁך גורלו של המהַמֵּר:

...שֶׁמִּבֵּיתוֹ נִגְזָר וּלְאֶחָיו מוּזָר ...תְּכַסֵּהוּ בּוּשָׁה וּמְאַבֵּד הַיְּרֻשָּׁה ...לָעַד לֹא יִשְׂבַּע פַּת, ויש עוד ביטויים שתכליתם לא רק לגַנּוֹת את המהַמֵּר אלא גם להזהיר את כלל הבְּרִיות מפני התוצאות ההרסניות של מעשה מגונה זה.

עלינו ללמוד מן הפיוט הזה, שראוי לו לאדם להתרָחֵק מן ההימורים, ומן הניסיון להתעַשֵּר בקַלּוּת, וראוי לזכור איך סמְכוּ אבותינו החרוצים רק על עמלָם, תבונתם ויגיע כַּפם. וראוי שננחיל ערכים אלה גם לבנינו אחרינו. מִשְׁנה תוקף יש לערכים אלה בימינו, מפני שלא מעט נכְשָׁלים בַּנֶּגע המַּמְאִיר הזה ומבזבזים את כספם בניסיון להתעַשֵׁר בין לילה. לסיום, נציין שהפיוט הזה, המושָׁר בפורים בפי בני בבל בְּלַחן בבלי בְּמקאם עג'ם, מובא בספר פיוטים עתיק שברשותי בשם:

"שיר חדש " על פי הפסוק " אלוקים שיר חדש אשירה לך" (תהלים קמד) בהוצאת מרדכי חיים אליהו לוי ובניו בעיר הקודש ירושלים בשנת תר"ץ, בפזמוני פורים בפיוט שמספרו קמ"א, בעמוד נ"ד וכן הפיוט מובא באתר האינטרנט www.piut.org.il/tradition

עזרא מורד