אשתי ואני די אובססיביים לגבי סרטים. אנו רואים הרבה סרטים בטלוויזיה ומשתדלים ללכת פעם בשבוע לקולנוע. בדרך כלל אני בוחר את הסרט ורק לעתים רחוקות אנו נהלים אכזבה - במשך השנים הטעם שלנו נהיה די דומה - אבל בשבוע שעבר יצאנו עם חברים ורק לפני הכניסה לאולם נודע לי, שאנו הולכים לראות את יצירתו האחרונה של פדרו אלמודובר, "העור בו אנו חיים". שלא כהרגלי, לא ערכתי מחקר אודות סרט זה, אבל אחר הכל, מה יכול לקרות? ראיתי את רוב סרטי אלמודובר (קיבלנו מילדינו מארז די.וי.די. עם עשרה מסרטיו) ורק מאחד מהם, "חינוך רע", סלדתי, בעיקר בגלל נושאו ההומוסקסואלי.

במהירה התברר לנו שזוהי מלודרמה אפלה המרחפת אי-שם בין המדע הבדיוני וסרטי-אימה מסוג ב', עם עלילה מופרכת ומצמררת, דיאלוגים רדודים ומשחק מאכזב. הסרט צבעוני מאד, אבל הצבע בו רועש, צעקני. זהו קיטש עשוי ביד אומן דגול, אבל קיטש בכל זאת. אנטוניו בנדרס, התגלמותו של הגבר הספרדי השרמנטי, הוא שחקן מצוין, אבל בסרט זה לוהק כמנתח פלסטי, כמין דוקטור מנגלה של המאה ה-21, שרגש הנקמה על אונס בתו והגעגועים לאשתו, שדמותה הושחתה בשריפת מכוניתה, מתערבבים והופכים לאובססיה: לפסל מבשר ודם אישה שעורה עמיד בפני אש. כראוי לדמותו, הוא מנוכר בצורה מוזרה, חסר חיים. אפילו האכזריות אותה הוא מפגין, מתבטאת יותר במעשיו, מאשר בפניו שנשארים חלקים, יפים ואינם מביעים כל רגש. האיש קר ומתכתי, בדומה למכשירים בהם צר את קורבנו, הכלוא בכלוב של זהב.  

 סטיב ג'ובס דירג את אחד המחשבים שלו כ'גדול בטירוף', גם אלמודובר הוא במאי כזה, אם כי לעתים נדמה שהמשוואה מתהפכת והוא מטורף בגדול. איש אינו משתעמם בסרטיו, אבל כפי שנכתב באחת הביקורות, סרט זה "עובד על הראש ולא על הלב". בתחילת רשימתי שאלתי מה יכול לקרות? ובכן יכול, גם יכול לקרות. לא הייתי בוחר לראות את "העור בו אנו חיים" ובוודאי גם לא אמליץ עליו לאף אחד מידידיי.

גם לסרט השני הגענו באקראי, כיוון שלא יכולנו להשיג כרטיסים לאף אחד משני הסרטים האחרים שרצינו לראות וגם כאן חשבתי, מה יכול לקרות? הרי ג'ורג' קלוני לעולם אינו מאכזב ובמקרה הכי גרוע נצא מהסרט ונאמר: היה בידור טוב!

כאן דווקא צדקתי, אבל הסרט "משחקי שלטון" הוא הרבה יותר ממבדר.

אינני יודע מי בוחר שמות עבריים לסרטים, השם שנבחר הוא כל-כך סתמי, שיכול היה להתאים לעשרות סרטים אחרים. השם המקורי הוא the ides of march ואינני יודע אם השם "אידו של מארס" (או "אידי מארס") לא היה מתאים יותר. הוא היה מעורר אסוציאציה מיידית עם יוליוס קיסר ורציחתו האכזרית ומבהיר לצופה, עוד לפני שנכנס לקולנוע, כי הסרט אינו דן בשבחו של השלטון, שבשלב כלשהו תהיה כאן בגידה ולמישהו יתקעו סכין בגבו.

הסרט מספר על פריימריס במפלגה הדמוקראטית, שהמנצח בהם יתמודד על כיסאו של נשיא ארה"ב. המועמד המוביל (ג'ורג' קלוני), ליבראל שדתו חוקת ארה"ב, מצדד באנרגיה נקייה ומתנגד למלחמות נפט. הוא גם מביע נכונות לתמוך בנישואים חד מיניים, אבל אנו הצופים רואים את ההתרחשויות דרך עיניו של ריאן גוסלינג, כוכב הסרט, המגלם בו את סטיב, סגן מנהל הקמפיין של המועמד.  

אין כאן תגלית מדהימה, כל מי שקורא עיתון וראה סרטים אחדים, יודע על השחיתות,  התככים, הספינים, העסקאות האפלות, על כך שההחלטות האמיתיות מתקבלות בחדרי חדרים, שהפוליטיקאים משקרים, מרמים את קהל בוחריהם (ולעתים גם את בנות זוגם), אבל קלוני המצטיין לא רק כשחקן, אלא גם כבמאי - זה סרטו הרביעי - וצוות השחקנים המוכשר שהוא עומד בראשו, מצליח להכניס עוצמה דרמטית באמיתות נדושות אלה. מנהל קמפיין שלו מגולם על ידי פיליפ סימור הופמן, הדורש אמינות מוחלטת מאלה הכפופים לו. פול ג'יאמטי מנהל את הקמפיין של יריבו ומשתמש בכל טריק מלוכלך, כדי להפוך את הגלגל ולזכות בפריימריס.  

דמותה של מריסה טומיי הוא סטראוטיפ של עתונאית יהודיה משופשפת, שתעשה הכל למען סקופ טוב ואינה מייחסת חשיבות לכך מי ייפגע מגילויה. רייצ'ל אואן ווד משחקת מתנדבת צעירה ופרובוקטיבית בקמפיין, המרגישה בוגרת, אך בהדרגה מגלה, כי העולם אכזרי וגובה מחיר קשה מאלה הרוצים להשתתף במשחקי הגדולים.

כאמור, הכוכב האמיתי הוא סטיב, המתחיל את הסרט כאידאליסט, המאמין אמונה עיוורת ביושרו של המועמד שלו, אבל אחר קורס מזורז על הפוליטיקה המלוכלכת, על כך שאדם שלאדם זאב, מאבד את בתוליו ומשתמש בעצמו בכל הטריקים שסלד בהם.

ג'ורג' קלוני אומנם אינו גאון, אבל הוא מקצוען ו"משחקי שלטון" שלו הוא דרמה פוליטית משובחת העשוייה היטב, שאתה יכול בקלות להזדהות עם דמויותיה, עם דיאלוגים שנונים וממוקדים, מלאת תפניות בלתי צפויות, ההופכות בכל פעם את הקערה על פיה. זהו סרט המספק בידור איכותי מעולה והרי זה מה שאנו מצפים מסרט, לא כן?