מחזות הזמר אינם מועלים בישראל בתדירות גבוהה, ולרוב התיאטראות הרפרטואריים מעלים מחזמר אחד בכל עונה. גם כאשר מועלה מחזמר בישראל לרוב נבחרים מחזות זמר פופולריים, אשר מאופיינים כמחזות זמר קלאסיים, וביניהם ניתן לראות את "כנר על הגג", "קברט", "המפיקים", "ברנשים וחתיכות", "שיקגו" ועוד, ורובם כוללים שימוש באמצעים בימתיים רבים ומגוונים, בלהקות שחקנים רבות משתתפים ובכוריאוגרפיה מרהיבה. לעומת זאת, מחזות זמר שנכתבו בשנים האחרונות כמעט שאינם מועלים בישראל, ו"אביב מתעורר" שהועלה בתיאטרון בית ליסין בשנת 2010 היה בגדר משב רוח מרענן. כאשר עלה המחזמר "כמעט נורמלי", או בשמו באנגלית "Next To Normal", בברודוויי בשנת 2009 אף הוא שונה מאוד ממחזות הזמר המוצגים בברודוויי כדרך קבע, ובכל זאת המחזמר זכה להצלחה בלתי רגילה, ובימים אלו המחזמר עולה בתיאטרון הבימה לראשונה בישראל.

המחזמר נכתב ע"י בריאן יורקי (מחזה ופזמונים) וע"י טום קיט (מוסיקה), שניהם יוצרים חדשים יחסית בתחום, ובזכות יצירה זו אף זכו בפרס הטוני עבור הפזמונים והמוסיקה הטובים ביותר, וזאת מעבר לשני פרסי הטוני עבור השחקנית הטובה ביותר (אליס ריפלי) ועבור התזמור הטוב ביותר. כמו כן, השניים זכו בפרס הפוליצר לדרמה עבור המחזה, ולמעשה זו הייתה הפעם השמינית שמחזמר זכה בפרס היוקרתי, כאשר קודם לכן הפרס הוענק למחזמר המצליח "Rent". יורקי וקיט הציגו בשנת 1998 מחזמר בן 10 דקות כפרויקט הסיום שלהם במהלך לימודיהם, ועבר לא מעט שינויים עד שהחל להציג בברודוויי, ובין השאר שונה גם שמו המקורי מ- "Feeling Electric" ל- "Next To Normal". כמו כן, במהלך העבודה על המחזמר הרכב השחקנים התחלף מספר פעמים, והגרסה המקורית של המחזה שוכתבה בגין ביקורת נוקבת בנוגע לאופן ההתייחסות להפרעה דו-קוטבית בה לוקה הדמות הראשית. בעקבות זאת, גם הוחלפו מספר שירים בעלי מאפיינים קומיים בשירים בעלי מאפיינים דרמטיים ורגשניים.

העלילה נסובה סביב משפחת גודמן המתגוררת בפרברים, ועל פניו מדובר במשפחה בורגנית ממוצעת. האם, דיאנה, סובלת מהפרעה דו-קוטבית ונזקקת לטיפולים פסיכיאטריים שונים, תחילה אצל ד"ר פיין ולאחר מכן אצל ד"ר מאדן. האב, דן, מנסה להיאחז במשפחה המתפוררת, שכן אישתו אינה מבחינה בין דמיון לבין מציאות, ובטוחה שבנם המת, גייב, עודנו בחיים. בתם בת ה- 16 נטלי נאלצת להתמודד עם גיל ההתבגרות, ובמקביל עם האהבה הראשונה שלה להנרי, וכמובן עם הקשיים הנובעים מהמסגרת המשפחתית.

בשונה מרוב מחזות הזמר, "כמעט נורמלי" הוא מחזמר המיועד לששה שחקנים בלבד, כאשר עיקר הדגש בו הוא בפן הדרמטי ובפן הרגשי. המחזה והפזמונים שכתב יורקי לצד המוסיקה שהלחין קיט יצרו מחזמר לא שגרתי, בועט ומרגש, אשר אולי בהאזנה ראשונית אינו מספק להיטים קלאסיים של ברודווי, שכן הינו מחזמר בסגנון רוק, מה גם שהוא שובר לא מעט מוסכמות בפן המוסיקלי ובפן הקולי, ובכך למעשה ייחודיותו. יחד עם זאת, קיים בו מתח מתמיד בין המרכיב הרוקיסטי שבשירים לבין המרכיבים הסנטימנטליים והאמוציונליים בהם. עוד יצוין, כי האופן בו כתוב המחזמר משלב בין משחק לבין שירה, והמחזמר מושר כמעט במלואו, ומעטים קטעי המשחק שאינם מלווים במוסיקה. יוסי בן נון שהיה אמון על הניהול המוסיקלי הביא לתוצאה מרשימה, והצליח להפיק מהרכב הנגנים את המירב, כך שהתחושות שהמוסיקה אמורה לעורר בקרב הצופה מועצמות אף מעבר למצופה. לצד זאת, ההדרכה הקולית של דוקי עצמון הביאה למיצוי יכולותיהם הקוליות של השחקנים, והדבר בלט במיוחד בקטעים המוסיקליים הקבוצתיים, כך שכולם נשמעו נפלא, על אף שלפרקים ההגברה לא הופעלה כראוי, וחלק מקולות השחקנים נבלעו במוסיקה.

דניאל אפרת שהיה אחראי לתרגום המחזמר לעברית ניצב בפני משימה לא פשוטה במיוחד בשירים הכוללים מלל רב בקצב מהיר, והוא תרגם אותם לעברית, כך שנשמעו באופן בהיר. כמו כן, אפרת הכניס לא מעט מילים, ביטויים וסמלים מתוך עולמם של המתבגרים כיום, החל מ"כאילו דה" ועד ל"ליידי גאגא". בחלק מהמקרים לא הרגשתי שיש בכך צורך של ממש, והיה ניתן לוותר עליהם, במיוחד לאור העובדה שמדובר במחזמר שנכתב בשנים האחרונות. האיכות בתרגומיו של אפרת נמדדת בעיניי דווקא בשירים השקטים והמרגשים יותר, כך שהוא מעניק חשיבות רבה לכל מילה ומילה שהוא בוחר, וכל שיר יכול לעמוד גם בפני עצמו, ולא רק כחלק מהמחזמר.

הבמאי, חנן שניר, אשר נוהג לביים בתיאטרון הבימה הצגות בעלות מרכיבים פסיכודרמטיים, וביניהן "החגיגה", "מלכת היופי של לינאן", "איולף הקטן" ואחרים, מעיד על עצמו שאינו חובב מחזות זמר, אולם נשבה בקסמו של המחזמר בברודוויי. המחזמר בגרסתו הישראלית נאמן להפקה המקורית בברודוויי, ועל אף שהוא מוצג באולם רובינא, האולם הגדול ביותר בתיאטרון הבימה המחודש, הוא עדיין מצליח ליצור אינטימיות וקרבה בחלל. סוד קסמו של המחזמר הוא בפשטות ומאידך בתחכום, ושניר הצליח עם צוות השחקנים להביא לתוצאה מרשימה במיוחד, אשר גם מביאה לסדר היום את המודעות להפרעה הדו קוטבית, שע"פ מחקרים שונים 0.7% מהאוכלוסייה לוקים בה, וגם להתמודד עם נושאים כמו שימוש בסמים, אובדן, שכול ובני נוער בגיל ההתבגרות. לזכותו של שניר ייאמר כי השחקנית שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי, איילת רובינסון, אינה נחשבת כשחקנית מוכרת, ולמרות שהראל סקעת נבחר לגלם את אחד התפקידים במחזמר, כובד המשקל של ההצגה אינו אמור להיות מוטל עליו, שכן האם היא הדמות המרכזית, אשר נמצאת על הבמה כמעט לכל אורכו של המחזמר. למרות כל זאת, ניכר כי המחזמר אינו מהודק עד תום, ואינו סוחף כמו המחזמר בברודוויי, אשר הותיר בי מטען רגשי במשך מספר ימים לאחר הצפייה בהצגה, אך ייתכן שהדבר נובע מכך שצפיתי באחת ההצגות הראשונות. יצוין, כי הבחירה בהעלאת מחזמר זה אמיצה מאוד, וזהו אינו מחזמר שיהיה חביב המיינסטרים, בין אם לאור הגוון המוסיקלי שלו, ובין אם לאור התכנים "הכבדים" שבהם עוסק. בסופו של דבר, הסיפור עצמו נוגע ללב, ולמרות המרכיבים הקיצוניים, זהו סיפורה של כל משפחה, על שגעונותיה השונים, כך שכל צופה וצופה יכול למצוא את הקווים המשיקים למשפחתו שלו. ערן עצמון עיצב תפאורה מודולרית, פשוטה ויעילה בדומה לתפאורת המחזמר בברודווי, כך שניצול גובה הבמה לשני מפלסים של בית המשפחה המחיש היטב את הפער בין שני העולמות - המציאות והדמיון, והבמה המסתובבת תרמה להעצמת מושג הזמן, להעצמת התהליך שעברה המשפחה ובמיוחד הדמות הראשית ואף להעצמת מרכיב הטירוף. כמו כן, התלבושות שעיצב ארז מעיין התאימו במיוחד לדמויות, ושיקפו את העובדה שהן משתייכות למעמד הבורגני והנורמלי לכאורה, כך שכל צופה יכול לראות באחת מהן את עצמו או את משפחתו. בנוסף, התאורה שעוצבה ע"י מאיר אלון הטיבה לתרום להבנת מצבן הרגשי של הדמויות, והיא הותאמה בעקביות לסגנון המוסיקלי, מה גם שהיא הפרידה כהלכה בין עולם המציאות לבין עולם הדמיון.

איילת רובינסון בתפקיד דיאנה, האם הסובלת מהפרעה דו קוטבית, זוכה להופעת הבכורה שלה בתפקיד ראשי בתיאטרון הרפרטוארי, והמשימה שעמדה בפניה לא הייתה קלה כלל ועיקר. בברודוויי התפקיד ניתן לשחקניות מנוסות, אשר צברו ניסיון בימתי מגוון, מה גם שהן מבוגרות ממנה בעשור ואף יותר, כך שהן זכו גם לחוות אימהות. רובינסון מתגלה כזמרת בעלת יכולת קולית מרשימה, אשר מצליחה לשאת בנטל התובעני של השירים, אשר אינם קלים לביצוע הן מבחינה קולית והן מבחינה משחקית, וביניהם "I Miss The Mountains", "You Don't Know" ו- "So Anyway". יחד עם זאת, הניסיון לבגר את רובינסון באמצעות התסרוקת ובאמצעות הלבוש לא השיג לדעתי את תוצאתו המיטבית, כך שקשה להאמין שהראל סקעת הוא בנה. מבחינה משחקית רובינסון מצליחה לשכנע לאורך רוב ההצגה, אולם לקראת סיום ההצגה משהו בה דעך, ודווקא שם האמוציונליות גוברת. יתרה מזאת, בהחלט היה מקום להעצים את מימד הטירוף של הדמות, אשר לפרקים נראית נטולת הפרעות לחלוטין.

דורון אורן בתפקיד דן, האב, הביא לידי ביטוי את תכונותיו של דן כבעל אידיאלי ותומך, אשר יעשה הכל למען אישתו ולמען משפחתו, גם אם הדבר מצריך ממנו לשלם מחיר אישי כבד. הוא שמר על משחק עקבי, והביצועים שלו לשירים היו מצוינים, וביניהם "I've Been", "Song Of Forgetting" ו- "A Light In The Dark". יחד עם זאת, הוא המחיש את היותו של דן חי בהכחשה, ומסרב להתמודד עם אובדן בנו, ומנסה להדחיק זאת, ולקראת סוף המחזמר הוא נשבר באופן נוגע ללב.

הראל סקעת בתפקיד גייב, הבן, היה מעולה, והפגין כישורי משחק מרשימים לצד יכולתו הקולית הנפלאה והמוכרת. ללא ספק, סקעת לא לוהק לתפקיד רק בשל יכולתו לסחוף קהל אל התיאטרון (אגב, טענות דומות הושמעו בעניין ליהוקה של נינט טייב לתפקיד הראשי במחזמר "אביב מתעורר" בתיאטרון בית ליסין), אם כי יוזכר כי למחזות זמר רבים לוהקו בעבר זמרים מפורסמים, וביניהם ריטה, ריקי גל, שלומית אהרון ועוד. אין עוררין על כך שסקעת בעל נוכחות בימתית כובשת שלא ניתן להתעלם ממנה, מה גם שהוא מגלה שליטה מרהיבה בקולו ומאתגר את עצמו, והדבר הבא לידי ביטוי בשירים "I'm Alive", "There's A World", ו- "Aftershocks". בנוסף, סקעת הצליח להמחיש את הפער שבין החיבור לעולם המציאותי מצד אביו, לעומת החיבור לעולם התלוש מהמציאות מצד אימו, ונדמה שנשאלת השאלה האם אביו של גייב אינו אוהב את בנו כפי שאימו אוהבת אותו. בנוסף, סקעת מביא לידי ביטוי את התסמין האדיפלי בדמותו של גייב, כך שמערכת היחסים בינו לבין אימו מטורפת כשלעצמה.

רונה פרומצ'נקו בתפקיד נטלי, הבת, הייתה חלשה במערכה הראשונה, והייתה תחושה שסגנון המשחק שלה לוחץ יתר על המידה, כך שאמינותה של הדמות התערערה. עם זאת, במערכה השנייה היא השתפרה באופן משמעותי, ובנתה מחדש את אמינותה של דמות הנערה המתבגרת, אשר נאלצה בעל כורחה להתמודד עם גיל ההתבגרות, עם האהבה הראשונה, עם החיים בצל אחיה המנוח, ובמיוחד עם הבעיות המשפחתיות.

גלעד שמואלי בתפקיד הנרי, החבר של נטלי, היה מצוין, ולמעשה זהו התפקיד הראשי הראשון שלו בתיאטרון הרפרטוארי, לאחר שהוא משתתף בהצגות בתיאטרון הקאמרי מזה מספר שנים. שמואלי בונה דמות אמינה ביותר, רגישה ונוגעת ללב, אשר עוברת תהליך משמעותי במהלך ההצגה. בשלב ההיכרות בינו לבין נטלי הוא מהווה את הצלע הלא שפויה במערכת היחסים ביניהם, ואט אט מתהפכות היוצרות, והוא זה שמאזן את נטלי. יתר על כן, שמואלי הוא זמר בעל קול עוצמתי שפורט על מיתרי הרגש, ובין ביצועיו ניתן למנות את "Perfect For You" ו- "Hey".

תומר שרון בתפקיד ד"ר פיין ובתפקיד ד"ר מאדן הביא לידי ביטוי את הטירוף עמו הוא מזוהה, והוא נכנס בקלות לנעליו של הפסיכיאטר בעל שיטות הטיפול החדשניות והמוזרות. דמותו של הפסיכיאטר חסרת גיל של ממש ובמידה מסוימת היא אלמותית, ושרון מצליח ליצור דמות משעשעת ולספק את המימד ההומוריסטי שבמחזמר ולספק ביצועים טובים מאוד לשירים. כמו כן, דמותו של ד"ר מאדן ככוכב רוק מאפשרת מסע לתוך נבכי הנפש של דיאנה, ומעבירה ביקורת נוקבת על מוסד הרפואה הפסיכיאטרית.

סיכום : מחזמר ייחודי ונוגע ללב שזוכה לגרסה ישראלית מרשימה, גם אם כרגע אינה סוחפת כמצופה.