במוצאי יום השואה היינו בין המאות הרבות שגדשו את הרחבה שלפני המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב בהצגה על מסך ווידאו ענקי של "מאדאם בטרפליי" על-ידי האופרה הישראלית. מלבד שורות הכיסאות הנוחים מאד שהוצבו לטובת אלה שהקדימו לתפוס מקומות, רבים הביאו אמצעי ישיבה מתקפלים מהבית, מספר צעירים רבצו על הרצפה ובעלי שרירי רגליים חזקים אחדים - אוהדים שרופים של אופרות, או כאלה שאינם מוותרים על הצגות חינם, יהיה טיבן אשר יהיה - עמדו במשך רוב ההצגה.

ככל שאנו מסוגלים לשפוט, התזמורת הסימפונית ראשון לציון ביצעה בצורה מושלמת את יצירתו הנפלאה של ג'קומו פוצ'יני, אחת האופרות הפופולאריות ביותר בעולם. ההפקה כולה, בבימויו של מריוש טרלינסקי הפולני, מרהיבה ומסוגננת, אם כי לטעמנו, מודרניסטית מדי.

יתרונה הגדול של הצפייה בהצגה באמצעות מסך - לצד החסרונות: הערב היה קריר למדי - הוא שאתה רואה את פני שחקנים ואת התפאורה הרבה יותר טוב מאלה היושבים באולם והתפאורה אכן הייתה מדהימה ובעלת צבעים עזים, אם כי מינימאליסטית. כאשר השחקנים היו אמורים ללגום משקה, הם רק רמזו על הפעולה ולא היו כוסות בידיהם. אנו, אישית, הצטערנו על כך שהשחקניות ובמיוחד הגיבורה, צ'ו צ'ו סן, לא לבשו קימונו מסורתי. כאמור, היטבנו גם לראות את פני השחקנים ואם כי קולה של אירה ברייטמן בתפקיד בטרפליי, הוא נפלא, פניה והופעתה אינם מתאימים לדמותה של מאדאם בטרפליי, נערה יפנית בת 15, כפי שהיא מצטיירת בדמיוננו. (בהצגה מופיעה לסירוגין גם שחקנית יפאנית, אבל כאמור, בערב בו אנו נוכחנו, לוהקה ברייטמן לתפקיד הראשי).

באשר לשחקנים האחרים, השחקן הסרבי שגילם את הקצין הימייה והשחקנית שהופיעה בתפקיד משרתה של בטרפליי, היו מצוינים, אבל קולו של הקונסול האמריקאי, שארפלס, לא עשה עלינו רושם מיוחד. יש לציין לשבח את שלושת השחקנים/הרקדנים הפולניים שליוו את העלילה במין מקהלה יוונית אילמת והוסיפו מימד דרמאטי נוסף למתרחש על הבמה.

יתרון נוסף, שזכו בו רק צופי החינם מחוץ לבניין האופרה, הייתה ההצצה הנדירה שזכינו בה אל מאחורי הקלעים והשיחות עם השחקנים תוך כדי איפורם. מרעננת במיוחד הייתה הערתו של הילד, המופיע בתפקיד פרי בטנם של הקצין האמריקאי ופילגשו היפנית, שאינו נהנה במיוחד מהחיבוקים שמרעיפות עליו במהלך ההצגה מאדאם בטרפליי ומשרתה.  

עלילת האופרה, שעיקרה התרסה נגד הסחר בבני אדם, הניצול המחפיר של אישה חלשה על ידי גבר בעל אמצעים ובעילת קטינה, הנחשבת לפי ספרי החוקים המערביים כאונס, מוכרת למדי ולא אטריח אתכם כאן בתיאורה, ממילא, העיקר באופרה הזאת היא המוסיקה הנהדרת של פוצ'יני, אבל לא יכולתי שלא להתרשם מדרכם של היפנים להתנקם. הם אינם מתריסים, מייללים, צועקים, מקללים, אבל בנטילת חייהם לעיניי האדם שגרם להם עוול, מבטיחים שהאיש ירגיש רגשות חרטה בכל ימי חייו.