קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ' וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ' וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי. בהקשר הזה מדגישה פרופ' וייס ,גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של "אימוץ" על ידי הוריהם. מדובר בתהליך שבו מקבלים ההורים החלטה כי הרך הנולד הופך לחלק בלתי נפרד מחייהם. ההחלטה עשויה להתקבל, למשל, תוך כדי תהליך הבדיקה הראשונית של היולדת את הילוד (זכר ונקבה כאחד) מיד עם לידתו, וציון דמיונו לאביו או אימו. כך או כך, דילמת ה"אימוץ" אל מול הנטישה מתחדדת ברגע שההורים מגלים שילדם לוקה בפגם בעל ביטויים חיצוניים. לדוגמא: כאשר לא ניתן להכריע בוודאות מהו מינו של תינוקם שזה עתה נולד – מצב אותו מכנה פרופ' וייס עמימות מינית (Sexual Ambiguity). מממצאי המחקר של פרופ' וייס שמוצגים במאמר שלפנינו עולה כי מצוקת ההורים נובעת בעיקר מהיעדר היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות הכרוך באי-ידיעת מינו של התינוק. חוסר הוודאות הזה משפיע על שורה רחבה של היבטים כבר מהרגע הראשון: החל מהענקת שם לתינוק וכלה בצורת הפנייה אליו או אליה בגוף שני–אתה או את. (הסוגיה הלשונית משחקת תפקיד משני בשפות אחרות כמו אנגלית שבהן צורת הפנייה בגוף שני היא אחידה לזכר ולנקבה – You).יתר על כן. ילד שנולד עם "עמימות מינית", לעיתים קרובות אינו נתפס כ"אדם" אלא כיצור "אחר",או "מפלצת". כך למשל מצטטת פרופ' וייס את תגובתה של אם המגיבה לברכות הרופאים וקרובי המשפחה ב"מזל טוב" לאחר הלידה ושואלת "מה יש לברך אם לא יודעים מה נולד"? מקרה מבחן נוסף שמוצג במאמר דן בהורים לתינוק שנראה תינוק רגיל, ללא כל מום חיצוני או לקות מינית גלויה, אך סובל ממום פנימי סמוי המכונה "תסמונת קליינפלטר".הרופאים הסבירו להורים שזו תסמונת הפוגעת בהתפתחותה של מערכת הרבייה הזכרית, עלולה לגרום לבעיות בפריון המיני, ולעקרות בקרב הגברים. בהקשר זה, ההורים "אימצו" את הילד כילדם, מבלי לתת משקל לאבחנת הרופאים. ניתן לראות אפוא כי העמימות המינית הגלויה של התינוק יוצרת בתורה עמימות קוגניטיבית אצל ההורים. במילים אחרות, אין בסט התרבותי שלנו כלים להתמודדות עם מי שלא ניתן להגדיר בוודאות את מינו. המצב נעשה מורכב יותר כשמדובר ביהדות שאינה סובלנית, באופן כללי, למצבי עמימות ואוסרת שעטנז וכלאיים. לסיכום, מאמרה של פרופ' וייס, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי מעמיק שכלל תצפית וראיונות עומק, מפריך הלכה למעשה את האקסיומה\נורמה המקובלת לפיה הקשר בין ההורים לילדיהם הוא טבעי ומובן מאליו. כאשר ההורים שנחקרו על ידי פרופ' וייס נתקלו בעמימות מינית חיצונית של תינוקם, הם נטו לדחותו. המאמר גם מביא השוואה בין-תרבותית לאופן ההתייחסות למי שזהותו המינית אינה ברורה, החל מניתוח מיד עם הלידה ועד האלהה של הילוד הדו -משמעי מבחינה מינית. השלכות המחקר ביחס לבעייתית של התרבות הישראלית והמערבית להתייחס לעמימות מינית ומגדרית, רלבנטיות גם לדיונים המאוחרים בטרנס-ג'נדר.

המאמר הובא על ידי מאירה וייס