נניח לרגע תרחיש דמיוני ובלתי אפשרי. השנה היא אי שם במחצית השנייה של שנות התשעים. זהו בית קפה נחמד ולא המוני מדי באחת העיירות באירלנד. אל מול השולחן ישובים שני אנשים ומדברים בזמן שהם שותים את הקפה שלהם. האחד, אשר נראה כמו חבר בלהקת רוק, הוא סופר ותסריטאי בעל שם. השני הוא עבדכם הנאמן שהיה אז צעיר מדי כדי לדעת אנגלית, אך העניין הזה לא עקרוני. הם יושבים ומדסקסים שם באריכות על החיים, על פילוסופיה, על תרבות ועל נושאים נוספים.

הערב עוטף את העולם באיטיות וכוכבים מתחילים לנצנץ. הסופר מביט בשעונו ואומר שכבר מאוחר ושהוא צריך ללכת. השניים נפרדים ונפגשים שוב למחרת, ממשיכים לדבר עד מאוחר. הם נוסעים ביחד ברכבת וממשיכים להחליף רעיונות. בסופם של כמה ימים שכאלה, אולי שבועות, הם נפרדים ועבדכם הנאמן עולה על מטוס בחזרה לארץ. השני, ניל גיימן שמו, חוזר לארצות הברית, שם, בהשראת אותן שיחות ארוכות, הוא נותן כמה נגיעות ממני ברומן החדש שהוא כותב, רומן בשם "אלים אמריקאים".

כבר אמרתי שזהו תרחיש בלתי הגיוני לחלוטין ואוסיף ואומר שבעצם העלאתו אני חוטא כאן בהיבריס באופן חמור, אך התרחיש הזה לא הרפה מדמיוני בימים האחרונים, שכן תוך כדי קריאת הספר היו מספר מקומות בהם אמרתי לעצמי שייתכן שלי ולגיימן יש פילוסופיה זהה במספר מקומות. לכן, למרות שבדרך כלל אני נוהג לדון בעניינים ספרותיים באתר "המגדל הלבן" או בפורום האתר, החלטתי הפעם לפנות גם אל קוראי הבלוג שלי.

"אלים אמריקאים", פרי עטו של גיימן, הוא דוגמה מובהקת, כפי שאני רואה את הדברים, ליצירת מופת המשתייכת לתת-הז'אנר החביב עלי ביותר בפנטסיה: האגדה המודרנית. האגדה המודרנית, אסטה לרגע מן הנושא, מתאפיינת בכך שמחברה כותב סיפור המתרחש במציאות העולם הרגילה לכאורה, תוך שכבמסורת האגדות, מתערבים בתוך העלילה גורמים פנטסטיים הנשזרים בתוך חוט החיים הרגיל. האגדה המודרנית עוסקת בצריפת הבדיון עם המציאות  הרגילה תוך שהיא איננה נעזרת לשם כך בבריאת עולמות חדשים (כפי הנהוג בתת ז'אנרים אחרים של הפנטסיה). באגדה טובה, המיתוס והפנטסיה זורמים בין הנימים של אורחות חיינו, כמו והיו שם תמיד.

לז'אנר קסום זה, תרתי משמע, כוח מיוחד השמור לו בכך שהוא מאפשר לנו להציב מראה אל מול המציאות בה אנו חיים תוך שימוש עדין במוטיבים פנטסטיים שדווקא ריחוקם מן החיים הרגילים יוצר ניגוד חד, במקרים מסוימים אפילו דיכטומטי, בין דפוסי המחשבה המוכרים של הקורא לאלו המאתגרים אשר מעלה המחבר. האתגר המחשבתי אשר מעמידה האגדה המודרנית לקוראיה, האתגר שמקורו בזעזוע המציאות עם הכנסת אלמנטים פנטסטיים לתוכה, יכול להוות מקור להעלאת תהיות על מציאות החיים שלנו, אך עם זאת - כאשר היצירה נכתבת כראוי - בצורה הרמונית, גם כאשר האגדה המודרנית, כפי שאכן קורה במקרים רבים, כוללת מרכיבים אלגוריים.

כול מי שקרא את "האדונית והרוכל" של עגנון - יצירת חובה בתוכנית הלימודים - יודע במה מדובר, שכן עגנון משתמש במרכיב הפנטסטי ליצירת אותה אלגוריה הדוחפת אל פני הקורא את הניגוד והזעזוע המתבקשים, זאת תוך שימוש בכל המאפיינים הקלאסיים של אגדה טובה. גם גיימן עושה זאת, בצורה חזקה, מושכת ומערבלת חושבים.

"אלים אמריקאים" מצטיין ביכולתו לספר סיפור אגדה ככל סיפור אגדה אחר, תוך שהוא מעביר את אמירתו הנוקבת על התרבות והעולם האמריקאיים, גם אם בצורה שאיננה מצטיינת בהסוואת יתר, בצורה זורמת. המוטיבים האגדתיים הקלאסיים, בצוותא עם אלמנטים מיתולוגיים, אינם יוצרים סתם עוד "סיפור מאגניב" ופרט להרפתקה אליה גוררים את גיבור הסיפור "צל" ביחד איתנו, הם משמשים את אותה המראה החדה אותה הזכרתי קודם לכן, כמה שורות למעלה.

העלילה שטווה גיימן הנה מותחת ואפופת מסתורין, עלילה אשר מסתימת בסוף מפתיע בהחלט במספר מובנים. שמות הדמויות בסיפור הן מלאכת מחשבת של ממש בכמה נקודות, עד כי ראוי להסיר את הכובע בעניינן. זהו ספר אשר מקשה עלייך את המחשבה לזנוח הערב את עולם הספרות לטובת גלישה באינטרנט או צפייה בטלוויזיה, וזה - בעצם - אומר הכול.

כפי שאולי רומז שם הסיפור, הוא עוסק בין היתר באלי התרבות האמריקאית. למרות הזדקקותו של המתרגם להערות שוליים פה ושם על מנת לבאר מושגים הזרים לתרבות הישראלית, הספר הזה רלוונטי ברובו אל כל אחד ואחת מאיתנו, שכן מתוקף עיסוקו בתרבות ההמונים האמריקאית אשר חוליה, רדידותה ועגלי הזהב שלה מפעפעים באיטיות אל תוך תרבותנו שלנו, הוא עוסק גם בתרבות שלנו.

הספר יצא לאור בשנת 2001, מאז נולדו באמריקה אלים חדשים רבים, אותם אלים אשר במתכונת הנוכחית מוכתרים בשרביט ה- sms וההצבעות באינטרנט. על מרבדי התפילה הארוכים של הוליווד הוענקו איקונין הזהב רק לפני ימים אחדים והסגידה לאלים אלה רק תגדל בקרוב, הן שם והן כאן. אך אמריקה איננה ארץ טוב לאלים, שכן הם מתים ומתחלפים מהר. ומה קורה כאן, בארץ הקודש? סגדו למעודה, להראלון הכוסון ולנינטוש-פונינטוש, העלו מנחות לדנקר וללואיס, השתטחו אפיים ארצה בפני רפאלי והעלו מנחותיכם לרבבות האלים הקטנים האחרים הספיקו במהרה לפני שהפנתיאון יתחלף ואלים אחרים יבקשו את כוחכם.

הגם שהספר מומלץ בכל פה, אומר לפני חתימה כי יש בו גם מספר פגמים, בעיקר ביחס המתגלה בסופו אל שאלות פילוסופיות, בעיקר כאלה הנוגעות לאלוהות אל מול הגישה הרציונאליסטית. גיימן הולם בשניהם, בין אם בחשיבה המדעית הפרדיגמאטית המודרנית ובין אם בקיום הקונספט של אלוהות כדבר הגיוני, בהעברתו את המסר הברור של תומכי האתיאיזם הקלאסיים כי האדם ברא את האל והעניק לו את כוחו, ולא נהפוך הוא. אינני מקבל את שתי התמות, אך לא על כך הביקורת, אלא על השאלה שנותרה בסופו של דבר ללא מענה: אם כך - ?

קשה לי, לפחות, להבין את הניואנס שבדחיית שתי תיאוריות אשר, לכאורה, סותרות זו את זו ומעלות תהיה לגבי מה שנותר בטווח ביניהן. הרושם שמתקבל בעיני הוא שגיימן דורש את דרך הזהב במלוא המובן הקלאסי: אינטגרציה בין כל האלים ברואי האדם, אידיליה בין תור ואנוביס לטלוויזיה ולמכוניות. מחשבה מעמיקה מגלה כי בסופו של יום, אני מתקשה לראות את גיימן מתווה את הדרך הזו בנאמנות בצורה שהיא מעבר לרמיזות פילוסופיות. נוצרה אצלי התחושה, ויש אשר יחלקו עליה, כי גיימן לא מותיר בידינו ברירה מעשית שהוא באמת מאמין באפשרות יישומה, וחבל על כך.