"מי מפחד מוירג'יניה וולף?" ("Who's Afraid Of Virginia Woolf?") הוא מחזהו עטור השבחים של המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי, ונחשב לפסגת היצירה שלו. המחזה במשך הזמן קנה לעצמו מעמד של יצירת מופת - קלאסיקה מודרנית, ומאז שהוצג לראשונה לפני כ- 50 שנה בתיאטרון בלי רוז בברודווי וזכה להצלחה אמנותית ומסחרית כאחד, ומאז הוא ממשיך לרתק דורות של צופים ברחבי העולם ומספק חוויה מטלטלת ובועטת המעמידה מראה שחורה מול הקהל. ההצגה בברודווי זכתה בחמישה פרסי טוני, בפרס איגוד המבקרים הניו יורקי, והייתה מועמדת לפרס פוליצר לדרמה. בימים אלו עולה הפקה חדשה של ההצגה בתיאטרון בות' (Booth Theatre) בברודוויי, אשר תוצג בתיאטרון עד סוף פברואר 2013.

אלבי נחשב בעיני רבים כמוביל זרם תיאטרון האבסורד האמריקאי מזה שנים רבות, ולא בכדי המחזה זוכה להצלחה רבה בכל העולם ולעיבודים שונים. בעבר המחזה עובד לסרט בכיכובם של אליזבט טיילור ושל ריצ'ארד ברטון, ובישראל הועלו מספר הפקות של ההצגה בתיאטראות הרפרטואריים : בשנת 1965 ובשנת 1976 בתיאטרון הבימה בכיכובם של מרים זוהר ושל מישה אשרוב, בשנת 1988 בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של מרים זוהר ואלכס פלג, בשנת 1997 בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של יונה אליאן-קשת ושל ששון גבאי ובשנת 2008 בתיאטרון הקאמרי בכיכובם של ענת וקסמן ושל גיל פרנק, ורק לאחרונה ההצגה הוסרה מרפרטואר התיאטרון. 

עלילת המחזה נסובה סביב ג'ורג', פרופסור להיסטוריה, ואישתו, מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה. לילה אחד הם מארחים זוג צעיר - ניק, ביולוג שאפתן שהצטרף לסגל המרצים והאני, אישתו השברירית. הרביעייה עוברת מסע ארוך אל תוך הלילה, הכולל שעשועים מסוכנים ואכזריים. חילופי הדברים האלימים והחריפים ביניהם חושפים את מערכות היחסים בין בני הזוג, והאורחים הופעים להיות כלי נשק במסגרת המאבק הפראי של המארחים, אותו הם מנהלים מדי יום בחייהם. דו השיח ורבי השיח במחזה הם מבריקים ושנונים ומגלים את הפנים האמיתיות אותן המוסכמות החברתיות מצליחות להסתיר. כתוצאה מהם הדמויות כנות, כואבות, מרגשות, מעוררות מחשבה, דוקרות וגם מצחיקות. המחזה מציג צורות שונות של אהבה - מחד, ג'ורג' ומרתה אוהבים זה את זה ומסורים זה לזה, ולרוב שומרים נאמנות לחוקי המשחק, ומאידך הם נוהגים להתעלל זה בזה מדי יום ביומו. 

אלבי אמר פעם על המחזה ש"זהו מחזה על אנשים בעלי אינטיליגנציה גבוהה מהממוצעת, המגיעים לנקודה שבה אינם יכולים להמשיך להתקיים עם המשחקים שלהם ועם האשליות השקריות, ואז במחי יד הם הורסים את כל המבנה המופרך שהקימו. בסופו של דבר משהו חדש עשוי להיבנות במקום מה שנהרס ואולי לא... כולם משחקים משחקים. אני חושב שהמשחקים שהמשפחה שלי שיחקה היו הרבה יותר בנאליים והרבה יותר מסורתיים. למרות שהרקע האקדמי משמעותי מאוד למחזה בכל זאת הנושא הוא חיי הנישואין עצמם, חיי נישואין גיהנומיים של זוג בגיל העמידה. הקרבות הנטושים (אבל גם האהבה) בין מרתה לג'ורג', התקוות והאשליות שלמרות הכל החזיקו אותם ביחד כזוג. זהו מחזה על אשליות אבודות, מחיר הכישלון, והשיטות בהן נוקטים אנשים כדי לשרוד ביחד ולחוד". 

למעשה, הביטוי "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" הוא פארודיה על השיר הפופולרי מתוך אחד מסרטי האנימציה של דיסני - "שלושת החזרזירים" - והביטוי המקורי הוא "מי מפחד מהזאב (wolf) הרע?". למעשה, הביטוי הוא מעין התחכמות אקדמית, אשר מתאימה לעלילת המחזה. בהקשר זה, יצוין, כי וירג'יניה וולף הייתה סופרת בריטית רבת השפעה, מחשובי הסופרים במאה העשרים, אשר סבלה מדיכאון והתאבדה בטביעה, והתחכמות אקדמית זו, הנעשית ע"י אלגוריה מתאימה מאוד לעלילת המחזה ולמערכת היחסים הסבוכה והמורכבת בין מרתה לבין ג'ורג'. יתר על כן, אלבי העיד ששאב את ההשראה למחזה מזוג נשוי הנמנה על מעגל חבריו, כאשר שמות הדמויות נבחרו ע"פ שמותיהם הפרטיים של נשיא ארה"ב ורעייתו - ג'ורג' וושינגטון ורעייתו, מרתה. 

כאשר המחזה עלה בישראל בגרסתו האחרונה הוא קוצר באופן משמעותי (משלוש שעות ל- 105 דקות), על מנת שלקהל הישראלי יהיה קל יותר לעכל אותו. מכל מקום, זהו אינו מחזה קל לעיכול, והוא דורש לא מעט מחשבה מעמיקה, וללא ספק אינו נמנה על המחזות שמתאימים לקהל הרחב. בדיעבד, לאחר צפייה בגרסה המלאה של המחזה בברודוויי, קשה לומר שישנה ולו מילה אחת מיותרת בטקסט. חשיבותן של המילים במחזה המבריק שכתב אלבי הינה גבוהה מאוד, ולכל מילה ומילה ישנה משמעות. לא בכדי גם התרגום, טוב ככל שיהיה, מביא לאיבוד מערכו של הטקסט המקורי, וביטויים השגורים בשפה האנגלית אינם מצליחים לעבור בצורה המתאימה במעבר לשפה העברית. העקיצות והמהלומות שמרתה וג'ורג' מחליפים ביניהם מתארות באופן מוקצן זוג נשוי, אשר חי ע"פ חוקים וקודים התנהגותיים ברורים מאוד. על אף שישנם דברים במחזה שנאמרים בבירור, ישנן לא מעט התרחשויות אשר מותירות מקום לפרשנות אישית בקרב הצופים, ועל כן נדרשות מהצופה הקשבה ותשומת לב לדברים שנאמרים ולהתרחשויות על הבמה.  

הבמאית, פאם מק'קינון, עשתה עבודה נפלאה בהדרכת השחקנים וביצירת הצגה קולחת, מרתקת, קצבית ושנונה, אשר מצליחה מחד לדקור ולהכאיב, ומאידך להצחיק. במחזה שלוש מערכות המחלקות את העלילה בצורה ברורה, ומאפשרות לצופה לעכל את ההתרחשויות על הבמה, מה גם שההפסקות ביניהן מוסיפות מימד של סקרנות למה שעתיד להתרחש. בסופו של דבר, מדובר במחזה אינטליגנטי ועמוק, אשר מעורר בקרב הצופים לא מעט ספקות, וכן צורך בהתבוננות אישית, וישנו אתגר גדול בשמירה על מתח בהצגה שאורכה מעל שלוש שעות, ומק'קינון הצליחה לבנות אותו יחד עם השחקנים באופן מיטבי. לקראת סיום המחזה, כאשר מתמוטט מגדל הקלפים שנבנה במהלך העלילה, הצופה נותר פעור פה. 

התפאורה שעיצב טוד רוזנטל עשה עבודה נהדרת, ויצר תפאורה מרשימה מאוד, אשר תיארה היטב את ביתם של מרתה ושל ג'ורג'. שניהם אנשים בעלי מעמד, בין אם מתוקף השתייכותו של ג'ורג' לסגל המרצים, ובין אם מתוקף היותה של מרתה בתו של נשיא האוניברסיטה. התלבושות שעיצבה נאן סיבולה - ג'נקינס הותאמו ככפפה ליד לכל אחת ואחת מהדמויות - מרתה לבושה בבגדים אלגנטיים, אך חושפניים ומפתים למרות גילה, ג'ורג' חנוט בחליפות בגוונים המבגרים אותו מכפי גילו, האני לבושה בבגדים עדינים ושמרניים, וניק לבוש בחליפה אופנתית יחסית בעלת מראה רענן וצעיר. בנוסף, התאורה שעוצבה ע"י אלן לי היוז הייתה מצוינת, והמחישה היטב את שעות הלילה ואת עלות השחר, והצליחה לתאר היטב את השעות שחלפו. לצד כל אלו, המוסיקה של רוב וילבורן ושל מייקל בודין תרמה רבות לחיזוק המתח ולקידום העלילה. 

את ההצגה מובילים שני שחקנים מעולים ויוצאי דופן - טרייסי לאטס בתפקיד ג'ורג' ואיימי מורטון בתפקיד מרתה. לאטס הינו שחקן מוערך בארה"ב, אשר גם כתב את המחזה המצוין : "אוגוסט : מחוז אוסייג'", ומורטון ביימה מחזות רבים, וכן שיחקה בהם. השניים עושים עבודה נפלאה יחד ולחוד, ויש להם כימיה נהדרת על הבמה. מורטון גילמה היטב את הדמות - בתו של נשיא האוניברסיטה, אשר נוזפת בבעלה ומקניטה אותו בכל הזדמנות, למרות שברור לה שהוא היחיד שמבין אותה, ולדבריה אוהבת אותו. לאטס בתפקיד ג'ורג' מצטייר בתחילת המחזה כגבר כנוע, אשר נתון לגחמותיה של אישתו, אשר לובשת את המכנסיים בבית. הוא מאפשר לה לקנטר אותו ולרדות בו כל אימת שתרצה, אולם ככל שהשיחה הופכת להיות יותר ויותר קולחת, כך המשחקים הופכים לחולניים יותר ויותר, והוא הופך את עורו, ומתגלה כאכזרי, כממורמר וכמטורף. מרתה וג'ורג' מקצוענים ותזמון התגובות שלהם זה לזה ולאורחיהם מושלמים, והם שקועים במשחק שלהם, אשר נתון לשינויים ספונטניים אם כי במידה מסוימת. שני השחקנים נכנסו באופן מעורר השתאות לנעליהן של הדמויות, והדבר בא לידי ביטוי באינטונציה שלהם ובשפת גופם, ובלי צל של ספק מדובר בשני שחקנים מעולים, אשר מכירים בחשיבותה של המילה, ומעניקים לכל מילה משמעות. 

מדיסון דירקס בתפקיד ניק היה מצוין, וגילם היטב את דמותו של הביולוג השאפתן, אשר לא בחל ואינו בוחל באמצעים על מנת להגשים את רצונותיו. במהלך הלילה הוא מבין שגם הוא ואישתו מהווים כלי משחק עבור מרתה ועבור ג'ורג', אך בד בבד ברור לו שעל מנת להשיג את האינטרסים שלו הוא חייב לקחת חלק במשחק ולהיות כפוף לכללים אשר מוכתבים ע"י ג'ורג' וע"י מרתה. לצדו, קארי קון בתפקיד האני אף היא הייתה נפלאה, והצליחה לגנוב את ההצגה. היא  גילמה היטב את דמותה של הרעיה השברירית והתמימה, אשר תגובותיה הגופניות מושפעות יתר על המידה ממצבה הנפשי, ועיצבה דמות מרתקת ואמינה. 

סיכום : מחזה יוצא דופן בבימוי מעולה ובביצוע של קוורטט שחקנים משובח. אל תחמיצו!    

http://virginiawoolfbroadway.com/