המילה "ספלין", באנגלית, "מרה שחורה", מקורה מיוונית שבה פירושה הוא "טחול", אבר, שבהתאם לתאוריית הליחות של הרפואה הקדומה, מפריש נוזל שחור, שבמקרה של ייצור יתר, גורם למצב רוח רע, כעס, דיכאון ועצבות.

המילה "ספלין" קיימת כבר בצורתה זו בשפה הצרפתית בזמנו של בודלר (מאז המאה השבע עשרה) אך הוא זה שמעניק לה את מלוא משמעותה הטרגית. אין הכוונה עוד למלנכוליה רומנטית אלא למצב פיזי ונפשי פתולוגי שיסודו בתחושה מעיקה של שיממון הקיום ואיום המוות. הספלין הבודלרייאני מאופיין על ידי עימות שגורלו ידוע מראש בין תקווה-תוחלת-שאיפה לאידיאל לבין יאוש-מועקה-צלילה לתהומות.

שארל בודלר סבל מתופעות הספלין כל חייו הבוגרים. במכתב לאמו, משנת יציאתו לאור של קובץ שיריו הידוע "פרחי הרע",  1857, הוא מונה אותן כרפיון ידיים, כבדידות בלתי נסבלת, כחשש תמידי מפני אסון לא ברור שעומד לקרות, כחוסר ביטחון עצמי וכחוסר יכולת למצוא עניין והנאה בחיים. מה הטעם בעשייה זאת או אחרת, שואל את עצמו ללא הפסק האיש.

בחלק הראשון בקובץ "פרחי הרע", המונה שישה חלקים, מופיעים ארבעה שירים בשם "ספלין" שהאחרון ביניהם נחשב למורבידי, לדרמטי ולפסימי מכולם, והרי תרגומו:

ספלין / שארל בודלר

כְּשֶׁשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים לוֹחֲצִים כְּמִכְסֶה

עַל רוּחַ נֶאֱנֶקֶת תַּחַת שִׁמְמוֹן אֵינְסוֹף,

וּמֵאֹפֶק חוֹבֵק כֹּל

יוֹצְקִים עָלֵינוּ יוֹם שָׁחֹר,  עָגוּם מִלַּיִל;

כְּשֶׁאֶרֶץ הוֹפֶכֶת צִינוֹק טָחוּב,

שֶׁבּוֹ תּוֹחֶלֶת, כְּבַת עֲטַלֵּפִים,

הוֹלֶכֶת חוֹבֶטֶת כְּתָלִים בְּכָנָף מְגַשֶּׁשֶׁת

מְטִיחָה רֹאשׁ בְּתִקְרוֹת רְקוּבוֹת;

כְּשֶׁגֶּשֶׁם פּוֹרֵשׂ שָׁבְלֵי עֲנָק

הַנִּדְמִים לְסוֹרְגֵי בֵּית סֹהַר אַדִּיר מִדּוֹת,

וַחֲבוּרַת עַכְבִישִׁים חֲרִישִׁיִּים מַבְחִילִים

בָּאָה טוֹוָה רְשָׁתוֹת בְּתוֹכְכֵי מֹחֵנוּ,

פַּעֲמוֹנִים זוֹעֲמִים מְזַנְּקִים פֶּתַע פִּתְאוֹם

זוֹרְקִים לְעֵבֶר שָׁמַיִם זְעָקָה מַחְרִידָה,

כְּמוֹ רוּחוֹת נוֹדְדוֹת בְּלִי מוֹלֶדֶת

פּוֹרְצוֹת בַּאֲנָקוֹת לֹא מַרְפּוֹת.

- וְשַׁיָּרוֹת קְבוּרָה אֲרֻכּוֹת, בְּלִי תֻּפִּים וּנְגִינוֹת,

צוֹעֲדוֹת לְאַט בְּתוֹכְכֵי נַפְשִׁי; הַתִּקְוָה,

מוּבֶסֶת, מִתְיַפַּחַת, וַחֲרָדָה נוֹרָאָה, עָרִיצָה,

עַל גֻּלְגָּלְתִּי הַשְּׁחוּחָה נוֹעֶצֶת דֶּגֶל שָׁחֹר.

(מצרפתית: אורנה ליברמן)

שלושת הבתים הראשונים מהווים שלושה משפטי זמן. הבית הראשון פותח בשמים, השני בארץ והשלישי במים. השמים המעוננים שופכים אור שחור על הארץ, חושך הנוגד את הסדר הצפוי ולפיכך נדמה למשורר עגום יותר מאפלת הלילה.

יום גשם קודר, שחבטות עמומות קוצבות אותו במונוטוניות אינסופית, מתואר בבתים הראשונים. השמים מכבידים כמכסה של סיר, כתקרה רקובה, והטיפות המחברות שמים לארץ יוצרות סורגים של בית סוהר. אין כל אפשרות לברוח. המרחב אינסופי אך חדגוניותו גורמת לתחושת מחנק שהשמים הנמוכים מגבירים אותה פי כמה.  אין כל אפשרות להתרומם.

החוץ הופך לפנים: במרחב שהצטמצם לחדר טחוב מתחבטת התקווה נגד קירותיו ותקרותיו בדמותה של עטלפית חלושה שאינה יכולה לעוף, שגורלה נגזר עליה מראש לכישלון. לו לא הייתה עיוורת, הייתה רואה מלכתחילה את חוסר התוחלת שבתוחלת.  תקווה היא מילה נרדפת לאשלייה.

הלחות והגשם מביאים בעקבותיהם פלישה של צבא עכבישים, דימוי למחשבות הטירוף הרעות השורצות-מתרבות במוחו של חולה הספלין.

מאבק התקווה ביאוש מדומה לתקיפתה של העטלפית הבודדה על ידי גדודי העכבישים המתועבים והאכזריים הטווים ללא הרף את מלכודות קוריהם. התקפת פתע של צבא חרישי, ערמומי ומיומן נגד יריב שאמצעיו דלים ביותר.

השיר נשלט אכן על ידי שתי אלגוריות אלה המדמות את שני המושגים – תוחלת ומועקה – לחיות שחורות, מכוערות, מעוררות גועל ומפלצתיות, הקשורות בתת המודע הקיבוצי לכוחות האופל. האחת חירשת והשניה עיוורת, האחת טורפת והשנייה קרבן.

באנגלית, שפה שבודלר – חברו ומתרגמו של אדגר אלן פו, הכיר על בוריה, קיים הביטוי

to have bats in the belfry

בתרגום מילולי: "יש לו עטלפים בצריח", שמשמעותו "הוא קצת מטורף, דיבוק נכנס לו לראש". נזכיר שצריח הוא מגדל פעמונים הנמצא לעתים קרובות על גג כנסייה, דימוי שנפגוש עוד מעט גם בשירנו.

בצרפתית, הביטוי המקביל, שהיה שגור בפי יצאניות פריז, שגם הן היו חברותיו של בודלר, הוא

avoir une araignée dans le plafond ou dans la tête ou dans le cerveau

בתרגום מילולי: "יש לו עכביש בתקרה או בראש או במוח" (התקרה היא דימוי לגג הגולגולת).

החיזיון מתרחש לא רק בעולם החיצוני שכמוהו כבית כלא אלא גם בתוך דמותו של המשורר ההוזה, במחילות מוחו ובמערות נפשו. ההתאמה בין מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס לא מאפשרת דרכי מילוט. המעגלים מצטמצמים והולכים כשכל אחד מהם משמש כתמונה נאמנה למשנהו. התקיפה האלימה באה מהחוץ, מהטבע העוין, פולשת אל הבית, ולבסוף כובשת את חדרי פנימיותו של המשורר, כדי לשעבדה ולטרפה.

אחרי שלושת משפטי הזמן, מגיע, בשני הבתים האחרונים, תורם של שני המשפטים העיקריים. אחרי שתיקתם של העכבישים חורשי הרע, נשמעת זעקת פעמונים מבהילה וצורמנית כיללת חיה. כאן מגיעה תגובת הסובל לשיאה בהתפרצות חסרת שליטה, לכאורה. בעולם חסר החמלה השמים אינם עונים לשוועתו. צלצול פעמוני הכנסייה מבשר בד בבד את תום זמנו של הזועק והמכה הסופית שתונחת עליו עוד מעט. הזייה ויזואלית גורמת למשורר לראות רוחות רפאים היוצאות מבית הקברות הסמוך לכנסייה. גם בחיים וגם אחרי המוות משול אדם לרוח רפאים נאנקת, נעה ונדה, לא משוייכת, לא לכאן ולא לכאן. בתחילת השיר גנחה רוחו של המשורר, ואילו כאן, בסופו, גונחות רוחות רפאים אתן הוא מזדהה.

ביציאת רוחות הרפאים מקבריהן ניתן אולי לראות תשובה אירונית לזעקת הפעמונים ההיסטרית של חולה הספלין. היללה משאירה את השמים אדישים אבל מחרידה את שלוות המתים אשר יוצאים ממנוחת קבריהם כדי להטריד את החיים, להבעיתם ולשמש להם כתמונת מראה.

תהלוכת קבורה רבת ארונות שהמשורר רואה בעיני רוחו מסמלת את הלוויתו שלו כמו גם את הלווית כל בני המין האנושי שאותם הוא מייצג. לא הגוף סגור בתוך ארון המתים כי אם הארונות סגורים, במין היפוך, בתוך הרוח.

המרה השחורה שניצוקה על ראש אדם בתחילת השיר הופכת לדגל שחור הננעץ בגולגולת המשורר בסופו. במכסה השמים בתחילת השיר ניתן לראות בהתאם את דלת ארון הקבורה הנסגרת על המת החי, טרף להזיותיו, בתמונת הסיום.

המשורר כמו מוצא להורג או נלקח בשבי על ידי פירטים שסמלי דגליהם ממחישים את אימת המוות השולטת בעולמו, בין אם מדובר בציור הגולגולת מעל שתי העצמות או שתי החרבות המוצלבות ובין אם מדובר  בציור השלד דמוי השד שידו האחת אוחזת בשעון חול וידו השניה אוחזת קלשון.

בשורה האחרונה של שירנו בוקע כלונס הדגל את גולגולת הקרבן כמסמר. נפשו הטרופה של המשורר, שהיטלטלה כספינה בסערה, עולה על שרטון. השיר מסתיים במצב של שפיפות, כריעה ושיתוק.

 ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2013