עבודות הוידאו של  6 אמנים צעירים  קבלו חללים מרווחים במוזיאון ע"ש הלנה רובינשטיין מה שלא  עוצר את בליל הקולות

העולה משלושת הרבדים של הבנין:תפילת המואזין,רעמי תופים, להג  אין סופי בספרית ופטפוט ברוסית משומרות האגפים.

     דרור דאום מציג שבעת צילומי צבע בפורמט  עגול כאשנבי אוניה:פני אישה יפה  מצולקות. דאום לוקח את הדמות הזו ומעביר 

אותנו לאולפן הקלטות שם  מתנגן ברקע השיר  jealous  guy  של גו'ן לנון. שם   נשמע  יובל שפריר המתופף  על כמה תופים כשהעור שלהם הינם פני הבחורה ומיד אתה חושב על חיבור השיר ושמו  להשחתת פניה בידי גבר קנאי.

   מיקה חזן בלום מחלקת בעבודתה  thank  you for coming  למשבצות כשבו זמנית  בארבעה ערוצים אנו רואים  בשלושה מהם  את חיי הפליטים ומבקשי העבודה בתל אביב. באחד היא מסייעת לגבר מבוגר לרוקן ולאסוף בקבוקי שתיה. באחר,צועדים הפליטים לעבר כיכר רבין להפגנה.  במשבצת האחרונה היא מתעדת את השיחות שלה עם אביה הנוזף בה על בחירתה בבן זוג אפריקאי, חזן מדגישה   שבעבודתה קיים התיעודי והמדומיין  "דוקא דרך ההיכרות עם אנשים שלא מכאן למדתי על המקום שבו חייתי כל ימי".

    לי אורפז מציגה  על  שני קירות,האחד  "אגם החולה" ובשני "עיר התמזה" . בסרטון שחור לבן של צבי פריזנט מ-1955

נראה דחפור העובד על יבוש החולה,מפעל ציוני עם  חלום גדול שנועד לכשלון. ואילו פנטזיה על שינוי חברתי נראה "בעיר התמזה" אחת מהערים שנבנו סביב שנחאי  בשנים 2001-6  כחיקוי לערים  אירופאיות. ערי לווין אלה נועדו  לאכלס  10 אלפים

תושבים.  בדוגמא שאורפז הביאה ,ניראת עיר פלקטית ומנוכרת  המזכירה את הסרט "המופע של טרומן". ערים אלה  הפכו

ליעד לצילומי חתן-כלה, כשמעליהם  מרחף כלי טיס בלתי מאויש ומצלם  את המעמד.

   רותי סלע עוסקת ב-el palabrero  בתיאור אביה, איש המילים,פטפטן,שרלטן וברברן ראובן קנלנשטיין המשוחח  איתה

ברחובות בואנוס  איירס במהלך  3 ימים של פגישה לאחר 8 שנות פרידה.  ראובן "שלושה ימים  של אושר כנגד כל כך עצב"והוא ממשיך  לתאר את עצמו "הייתי נזיר, פקיר, הייתי גברים כה רבים לשווא, מעולם לא הייתי סמוראי". הוא מדמה את  עצמו

לצרצר ממשלי אזיפוס ששר כל הקיץ ובחורף מבקש אוכל מהנמלה. ראובן אמן הדיבור והיא בתו אמנית של דימויים.

"אני מוריש לך את ירושת השטויות שאספתי, ערכים של שאלות ולא תשובות".

     "ישמעאל" של נירה פרג מתפרש על  4 מסכים גדולים המתארים את אתר המריבה  הנפיץ במערת המכפלה. בעבודות

ניראת  התנהלות טקסית החוזרת על עצמה כמה פעמים ביום כבתוך מחזה  טרגי-קומי. בצד אחד נשמעת קריאת המואזין

בעוד  שאת הקורא לתפילת "מנחה" היהודי רואים לרגלי המסגד.  ומנגד רואים   את המואזין  שמתפקד משעה  4 בבוקר

עד 9 בערב, נאלץ לעבור  5 פעמים מאולם התפילה המוסלמי דרך דלת בטחון נעולה ומשם הוא עובר בליווי שוטרים או חיילי

מג"ב העוברים במסדרון בית הכנסת .  העריכה המוקפדת של האמנית ובחירתה במסכי וידאו  יוצרים רצף המחבר את כל נקודות הכניסה והיציאה של  המואזין שמתחלף כל פעם וכן החיילים   השומרים אף הם  לא אותן דמויות.

     גיל יפמן "דקומפוזיציה מס.1" ו"רקמה אנושית"  מפגישים אותנו עם דימוי  מנדלה צבעונית  המתארגנים  כמו בקליידסקופ.

בחינה מדוקדקת  מגלה  לצופה חלקי גופות אדם,ראשים וכפות רגליים ,אלה נוצרו תוך פירוק והרכבה של 5 צילומי ארכיון 

מקבר  המונים  שצולם ע"י כוחות השחרור בתום מלחמת העולם השניה. לצד עבודה זו  אותם אלמנטים  ארוגים   בשטיח הגא'קרד והופכים  להיות "גיא אריגה". שטיח  זה נארג במפעל  טקסטיל ביבנה כהמשך  למפעלם של האחים הורן שהיה בגרמניה  עד  אשר  הופקע מידיהם   עם עלית הנאצים. עבודה מצמררת זו מלווה בצלילי "טנגו המוות" שנכתבה ובוצעה במחנה 

בפולין לצליליה  הוצעדו  אסירי המחנה לעבודה וגם למותם.