פול קלודל 1864-1943  משורר, דיפלומט ואחיה של הפסלת קאמי קלודל אהובתו של אוגוסט רודן, עליהם   קראתי בספרה של דומיניק בונא "אחים לתשוקה " כך שהשם  קלודל  נצנץ לי מבין הספרים,  במדף הספריה.אבל  פיליפ קלודל הוא הסופר שנתקלתי בו  בשם "הנכדה של מר לין ". פיליפ  נולד ב-1962 בצרפת היה קולנוען ומחזאי והספר  בעל 115 דפים הינו פנינה אנושית פשוטה הנכתבת רק כרקע  למתרחש  בין שני  אנשים  המגיעים משני קצוות תבל.

   מר לין הגיע בספינת פליטים  שנאספו מארץ שלא מוזכרת כאן, בזרועו נמצאת חבילה אנושית ,נכדתו התינוקת  בשם סנג-דיו שבשפתם פירושה "בוקר נעים". במזוודה  קטנה  המכילה מספר בגדים,תמונת  בנו וכלתו ושקית עפר מאדמת מולדתו.

את הנכדה  מצא ליד מכתש בשדה האורז עם שרידי בנו וכלתו  ולידם  שור מרוטש. כך הוא  מצטרף לשאר פליטים הנוחתים במקום לא ידוע לו, באכסניה עוד  רבים  כמוהו ורק מתורגמנית צעירה  לפעמים עוזרת לו כדי להתמצא במקום. התינוקת  שקטה 

כל שעות היום ולילה היא מקבלת את  המזון  לחם וחלב שלין טוחן בפיו ואחר כך  מאכיל אותה. האנשים סביבו  זרים לו, אדישים  לזקן ולחבילה שלא משה ממנו. כל בוקר בהמלצת המתורגמנית הוא יוצא   החוצה כדי שהנכדה  תספוג   את אור השמש.  

צועד בזהירות כדי לא לאבד את הדרך חזרה.   עלהספסל הראשון   שהוא נתקל בו הוא מתישב ולידו מצטרף אדם גבוה ושמן  שמנסה לפתח שיחת נימוסין איתו. "קוראים לי בארק " ולין מבין  באינטואיציה ועונה " טאו לין". בארק ממשיך  ומדבר תוך שהוא מעשן ללא הרף. הוא מספר על אשתו שנפטרה  והיתה מנהלת מתקן הקרוסלה   שבפארק זה שהם  יושבים  מולו. לין מפליג  במחשבותיו לעבר ההרים ושדות האורז ותוך כדי כך מפזם לנכדתו   את השיר העתיק יומין שכלתו היתה שרה לה :"תמיד יהיה יום חדש  ואת תגדלי ותהיי לאם". המילים הם סם מרפא  המרכך את נשמתו ובזכותן קל  לו לשוב  למקום בו  נולד,אל בית הבמבוק ונינוחות המדורה  עליהן מתבשלות הארוחות.   

     למחרת הוא חוזר לאותו ספסל ופתאום שומע ונבהל "בוקר טוב טאו-לאי", לצידו עומד האיש השמן  מאתמול. לין מחייך לא חשב  ששוב  יפגוש  בבארק, זה כמו  למצוא סימני דרך ביער. באכסניה מחלקים  חפיסות סיגריות למעשנים, אבל לין לוקח חפיסה בשביל חברו.  בעוד יום  האיש לוקח אותם לבית קפה ומסביר    בתנועות   ידיו שחשוב לשתות את המשקה בעודו חם. באכסניה הוא מאכיל את  הפעוטה ונרדם לידה כשהוא  נזכר בחיוכו   הרחב של   השמן כשקבל ממנו את חפיסת הסיגריות.

   באחד המפגשים הם מרחיקים  לכת עד שרואים את הים, לין מרגיש באויר את  הריחות של הים  המזכירים לו  את המולדת והוא קורא  בקול  גדול  תוך שהוא מצביע לעבר הים את שם  ארצו, שוב ושוב, באותו  רגע  כאילו  חוטי אושר רצים בכל  נימי גופו   ותוך כדי   כך גם  התמונות הנוראיות לא אנושיות המביאים אותו לחזור שוב ושוב על   שם  הארץ. ובארק מתעורר ומדבר בהתרגשות "אני מכיר את  הארץ שלך נסעתי אליה  לפני  שנים. לא העזתי לספר לך. הייתי צעיר טיפש כשפרצה המלחמה,הייתי עדיין  ילד וראיתי את הכל,את הצעירים והצחוק של ילדים וגם  את הצרחות שלהם" הוא מוצף  בדמעות : "דרשו מאתנו להפיץ מוות ברובה וברימונים. אני מבקש סליחה על  מה שעשיתי, הייתי רק נער מטומטם" כל גופו  מיטלטל כספינה בסערה. אחרי  3 ימים  הוא מזמין  את לין והנכדה  למסעדה ומגיש לו קופסא יפה "תפתח תפתח" מפציר בו. לין  רואה  פיסת בד עדינה מונחת ומתחתיה שמלה  כולה משי  לנכדתו  ההתרגשות שלו   מציפה אותו.  האנשים  באכסניה רואים את השמלה ומחמיאים ליופיה. בלילה אינו עוצם עין כי נאמר שעליהם  לעזוב  למחרת בבוקר למקום אחר. והוא כמובן לא הספיק לומר מילה לחברו.  למחרת הוא מתקרב לשערים  הסוגרים על המקום  החדש.  השומר מזדעק ומיד גם   קורא לצוות לעצור בעד לין  לצאת.  הזריקה שניתנת  מכניסה אותו לתרדמה עמוקה  וברגע שפותח עיניו  הוא מחפש את הנכדה ונרגע כשהיא לצידו במיטה.  כך עוברים הימים  וכדי לא לעורר תשומת לב נוספת  ממשיך לין בחייו    אבל  כל הזמן הוא  זומם מה לעשות. לין כמו שאר  הנמצאים  באכסניה החדשה  לבושים בחלוקים  כחולים המעוררים את מחשבתו של לין   לסיבה זו. הוא יודע שעליו  לקחת את  כל מה ששיך לו, יוצא לעבר החומה ובמקום שהוא יודע   בה  החומה ךנמוכה  יותר, עובר ועולה עליה ורק בעזרת  ענף עץ הוא  מצליח לעבור לצידה השני. 

    וכך הוא משוטט  באין  אפשרות לדעת  להיכן הגיע ומהי הדרך הנכונה להגיע לספסל. אנשים מסביב  מסתכלים  בזקן  הנראה  כפושט יד כשהוא  עטוף  בבד המצמיד את  נכדתו לגופו. הולך וצועד ומנסה  לנחש ופתאום  רואה במרחק עגורנים שהם   מוכרים לו  מהנסיעה  לאכסניה  החדשה..והוא יודע שהים גם שם. ולפתע  מעברו השני של  הכביש העמוס  במכוניות  ניצב הספסל   בפתחו של הפארק בו  ישנה הקורוסלה של אשת   חברו. זהו.. הוא הגיע וגם הספסל ישנו ועליו  בארק חברו  כפאטה מורגנה המגרשת   את יאושו  של לין  שהרגע חוות אושר  כה עז עד שהוא מתקדם וצועק במלוא כוחו את  המילים היחידות שהוא יודע ם "יום טוב" . הולך  מאושר וצועק "יום  טוב" ואילו  בארק בעינים עצומות שומע כאילו מעולם אחר  את זוג המילים  של לין, וצועק ומנפנף בידיו "אל תזוז, זהירות מכונית, מיד תגיע עזרה " אבל לין לא מבין כמובן ומתקדם  וחוצה את הכביש כשמכונית  דורסת אותו. הוא  נפגע ונופל כשהתינוקת  בזרועותיו. בארק מגיע ואוסף את  הנכדה  ולוחש באוזנה "סנג - דיו"אמבולנוס אוסף אותם כשבארק  מחזיק את  התינוקת כאילו חייו תלויים בה,  ובידו השניה  אוחז בכתפו  של  הסבא  לין.