הסרט מגיע לאקרנים  כשהוא עטוף בפרסים ביניהם: 10 מועמדויות לאוסקר, זוכה גלובוס הזהב  לסרט הטוב ביותר,פרס הבימוי         בפסטיבל ונציה ופסקול המקורי הטוב ביותר.

  גבר  צעיר הנדחף בזרם  אנושי  הנפלט מאוניה  כשעל  ראשו זויות צילומים  מהגברת עם האבוקה, היא פסל החרות, זוהי קבלת פנים לניצול בוכנוולד לארץ בה "מדרכותיה  מכוסות זהב".  מי שיגיע  לתחנת הרכבת  לפגוש אותו  הוא  בן דודו אטילה שחי

בפילדלפיה ובבעלותו חנות רהיטים.  זהו  האדריכל  לסלו תות' (אדריאן ברודי) שברשותו כרטיס ביקור מאוד יוקרתי, בוגר  הבאוהאוס. ביבשת  הישנה אירופה  נשארה אשתו ארז'בט ואחייניתו סופיה שלא קבלו  אשרת כניסה  והוא מתקשר איתם בעזרת מכתבים. אטילה  מקצה לו מחסן קטן  מאחורי  החנות ומקווה שהוא  יעצב לו רהיטים. הזדמנות מגיעה כשבנו של תעשיין עשיר הריסון ואן ביורן (גאי פירס) מבקש  שיעצבו  לאביו ספריה  בוילה שלהם. לפיכך    כמה פועלים נושאים 2 לוחות עץ ארוכים  המגיעים עד התקרה והם מוצמדים לשני הקירות הפונים  אחד לשני,  כשהמדפים מחוברים   אחד מתחת לשני לכל אורכם. באמצע החלל ניצבת מעין כורסא ברוח יצירתו של לודויג מיס ון דר רוהה  אחד מהיוצרים  המובילים בתנועת דה סטיל ההולנדית. כולה עשויה  מצנורות אל-חלד ומושבה  קלוע מרצועות עור פרים.   כבר למחרת מגיע הריסון ושופך חמתו על  לסלו. כך  מסתיימת  ההרפתקאה הראשונה  של לסלו. גם  בן דודו  מסלק אותו מהמחסן  בעקבות ציוצים  נרמזים  כלפי לסלו  מצד אשתו. לסלו  מצטרף  לקהל ההומלסים  שהעיר עשירה בהם.

   בעקבות כתבה במגזין  אדריכלי מתפרסת  כתבה   המהללת  את  הספריה המודרנית והחדשנית  בביתו של   הריסון  וזה אץ רץ להתנצל  בפני לסלו. הוא מתקבל לחבורה   הפוקדת את   הריסון ובני ביתו, מכיר את אנשי האליטה של  העיר וגם מקבל עזרה  מעורך דין ידוע  המתנדב  לעזור בכל  השלבים לבואה של אשת לסלו וסופיה. הריסון מציע  למהגר לסלו להקים  מרכז תרבות ע"ש אמו  שיכיל  את זה ואת זה וזה  וקפלה  משפחתית בתוך  הקומפלקס הענקי. לסלו   שקוע  בתוכניות וכך  גם  מתחיל להיות מכור לסמים שהולכים יד ביד עם   יחסי מין מזדמנים. 

   בראשית הוא מטפל  בקפלה  הנוצרית ומגיש להם תוכנית  אורגינלית בה קרן שמש שתחדור  דרך הכיפה בבוקר וכן  לעת ערב

ותטיל על גוש שיש  ענק את אורה בצורת צלב. לשם כך  נוסעים הריסון ולסלו לאיטליה למחצבות  קררה כדי לקנות את   השיש המתאים. לסלו  שכל הנסיעה וההתרגשות סביב הפרויקט   מתחזק בסמים.  באחת מהניקבות במחצבה  לסלו מותקף מינית    ע"י הריסון  בצורה ברוטלית. 

   בינתיים אשתו   (פליסיטי גו'נס)מגיעה   לארה"ב  בכסא גלגלים  מה  שגרם חוסר תזונה במחנה הריכוז בו שהתה.סופי מטפלת בה. היא מנסה  לעגוב על בעלה  כי  הגעגועים והאהבה גוברים עליה ואבל הוא  נשאר   אדיש וסגור  מה  שמעלה חשד אצלה.  המרכז מתחיל לקבל צורה,

הקירות והעמודים   לא מעוררים שום  תמהון  ופרט לשאלות האם החומר ייקר את   הפרויקט, לסלו  מרגיע באומרו   שהחומר זול ונגיש,  וזה כל האינפורמציה שאנחנו מקבלים.  באחד הערבים מגיעה  ארז'בט כשהיא  כבר לא  נעזרת בכסא הגלגלים ומצביעה על  הריסון  שהוא אנס   את   בעלה, המשתתפים  בארוחה  פעורי פה, וכשהאנס נעלם  יוצאים כולם לחפש אותו  בלילה עם פנסים כשהם עוברים  בין  החדרים  והמסדרונות הגבוהים. 

    לסלו כמובן זונח את  העבודה, ובדעתו  ללכת בעקבות סופיה ולהגר  לישראל  ולשמוע את דברי  אחייניתו מדוע  דוקא לישראל

היא   מדגישה  ואומרת  זו הארץ שאנחנו   צריכים להיות בה  וכששומעים את פס הקול של דוד בן גוריון  שהוא מכריז על  הקמת מדינה ישראל, הלב  מתרחב  בגאווה.  סופו של הסרט  מסתיים כשדוחפים את כסא הגלגלים של   לסלו לעבר   בניני  הבייאנלה בוונציה  שם   מתקיימת התערוכה לכבודו כשהפרויקט   שלו מקבל את  הערכה המגיעה  למעצבו,  וסופי מוסיפה את דברי  ההסבר   ומנמקת מדוע  דודה  בחר בזרם  הברוטליסטי   לעצב את  חויותיו הנוראיות בין כתלי מחנה הריכוז שסגרו עליו.

      כמעט  50  שנה עברו מאז שאירופה וארצות הברית  התאהבו  בברוטליזים, אצלנו הבנינים האלה "הגסים" והמונומטלים פשטו כאש בשדה חיטה. מבני ציבור ידועים  כמו: התחענה המרכזית בתל אביב, מלון הילטון ת"א,בית ההבראה בזכרון יעקב, תיאטרון ירושלים, מבני  אוניברסיטת בן גוריון,  שאדריכלים ממשפחת כרמי ורכטר, אריה שרון  ונדלר את נדלר, הציבו ופיתחו  מלוא הארץ  את ה"בטון הגולמי"    הוא החותם של  האדריכל  לה-קורבוזיה.