כבר לפני הרבה שנים הבנתי שמה שאכלנו, איך שאכלנו ואיך שהאכילו אותנו בילדות, משפיע נואשות על דפוסי האכילה שלנו בבגרות. רק לחשוב על כמות הילדים שנאלצו לדחוס לפה אוכל מגעיל שאימא שלא אוהבת לבשל בישלה עבורם (הימים שלפני האוכל המוכן, כמובן), ותבינו כמה "פגועי אוכל" חיים בינינו.

זיכרון אוכל חמור אחד: אני, אולי בת 6 או 7, אחותי שולמית אולי בת 12 או 13. עוד מעט צריך ללכת לרופא שיניים בשביל הפלטה של אחותי, ואימא מאיצה בי לגמור את תבשיל העגבניות וביצים שהכינה. אל תטעו, זו לא הייתה שקשוקה מצוינת ומתובלת, שלמדתי לאהוב כשבגרתי. ה"שקשוקה" סטייל אימי ילידת תורכיה, הייתה תבשיל עגבניות מימי וחסר טעם לחלוטין, בו נקרשו כמה צהובים של ביצה. מגעיל זה לא מילה.

ואת הגועל הזה היא הכריחה אותי לבלוע. ואני, על סף בכי, ואולי כבר בכיתי, מחיתי ומחיתי וזה לא עזר. אני חושבת שהיא גם סטרה לי, וזה מה שהביא אותי לבכי. עד היום אני לא מבינה למה היא התעקשה כל כך. בפעמים אחרות היא לא התעקשה, ואני פשוט לא אכלתי. מקסימום אם הייתי רעבה, לקחתי אחר הצהריים איזו פרוסת לחם. למה באותו יום היא עלתה עלי? הייתה עצבנית אז עלתה עלי, קרוב לוודאי. קירבנה אותי כי היה לה יום רע. אולי כאבי וסת, אולי כאב ראש, גלי חום, מי יודע, אולי אחותי הגדולה והמשוגעת שיגעה אותה יותר מהרגיל. ואני הייתי הקורבן. קורבן קל.

כמובן שזה גרם לי לשנוא עוד יותר את האוכל שלה, שממילא שנאתי אותו כי היה תפל וחסר דמיון. יום ראשון אצבעות דגים, יום שני עגבניות עם ביצים, יום שלישי מרק עוף ואורז, יום רביעי פתיתים, יום חמישי סלט מיונז, וחוזר חלילה. זה כל מה שהיא ידעה להכין. אני לא מאשימה אותה שהיא שנאה את כל הפעילות המטבחית הכפייתית הזו, והרי באותם ימים לא היו לאימהות כל השניצלים בצורת דינוזאורים שרק מחממים כמה דקות במיקרו. אני מאשימה אותה שהיא הכריחה אותנו לאכול את זה. עבורי, לחם עם שוקולד היה הרבה יותר טעים מהבישולים חסרי האהבה שלה.

אחותי שולמית זוכרת את עצמה עומדת במרפסת ומציצה לתוך המרפסת שלך השכנים למטה, שם אכלו באושר שני ילדים ממה שאימם הכינה: צ'יפס מטוגנים כמו של פעם, לא ה"תפוגן" הפיכסה של היום, אלא כמו שטיגנו פעם, בלי שמן עמוק, בלי רשת ובטיח, אלא אחד אחד במחבת. אוח, ללקק את האצבעות. לצד הצ'יפס הייתה להם ערמת סלט ירקות טרי, אפונה ושניצל שחום או קציצות בשר מטוגנות.

אחותי הייתה בולשת אחרי הילדים שאימם דאגה להכין להם אוכל שהם אוהבים, במקום הדייסות המביכות של אימי, שנקראו על ידה ארוחת צהריים. והכי הכי היא קינאה בכוס האורגנג'דה שכל אחד מהם קיבל ליד האוכל. אצלנו שתו רק מים, או מקסימום תרכיז מיץ פטל.

תגידו, קנאות של ילדים. אבל לחשוב שהקנאה הזו ממש העבירה אותה על דעתה, כי היא הפכה כה חשובה בעיניה, סמל לתשומת הלב ואהבה שנתנה האם מהקומה הראשונה לילדיה, ישבה לידם והביטה בהם באהבה, לעומת אימי שמזגה לנו את האוכל ברטינה והלכה לשכב על הספה.

אם ילדות היא כאב לב אחד גדול אצל חלק מאיתנו, האוכל הופך להיות הסמל לרגשות הקיפוח. בת אחותי זוכרת בעיקר שהיא לא קיבלה כל מיני במבות ושמונצעס אחרים שילדים אוהבים. תחושת הקיפוח שלה התלבשה על המחסור בפינוקים מסוג זה. אני זוכרת את החיים שלנו עד שהכסף נחת עלינו פתאום בהיותי בת 11, כדלים ביותר. אוכל דל, ממתקים רק בשבת,  ועוגת הדבק של אימא שלי, שהייתה לה צורה וטעם של פיתה הפוכה.

ייחלנו לשישי-שבת, כי אז אבא בישל. היה קם ביום שישי בארבע בבוקר, ומבשל עד שהלך לעבודה בשמונה. כל המטעמים הפרסים שלו לכבוד שבת. זה היה היום היחיד בו אכלנו כמו שצריך, כי האוכל היה טעים. גם אבי ידע שאימי שונאת את המטבח ובישוליה לא יכבדו את השבת, לכן הכין הכול בעצמו. לפעמים, כשהכין משהו מיוחד כמו קישקע  שהכנתו מתארכת, הוא החל בהכנות כבר ביום חמישי בערב.

אם נוסטלגיה זה הקצפת, טעם האוכל מין העבר הוא הדובדבן שמעל. לעולם לא אשכח את טעם מטבחו של אבא. למזלנו, הוא בישל כמעט עד שחלה בסרטן, ולכן נהנינו בתבשיליו גם כשבגרנו. כשגדלתי, לקחתי את הצד שלו, והפכתי לבשלנית נלהבת המוכנה לנסות כל דבר. אחותי שולמית הפכה כמו אימי: שונאת את המטבח על כל הקשור בו. תנו לה לבשל, היא תקדיח את התבשיל על בטוח. יש אנשים שבישול זה לא בשבילם. חבל שאימי נאלצה להקים משפחה ולהאכיל פיות שלא היה לה כוח ורצון להאכילם.

מתוך הבלוג של יעל ישראל